התועלת שבריח דוחה.

זה היה בשנות השמונים של המאה הקודמת.
אז, הייתי ממש פחות נחמד.
העישון אז היה מותר, גם במיון של סורוקה.
ואני בקשתי מהאחיות, שכשאני בתורנות, שיעשנו בחוץ.
אך הן אמרו לא, כי זה מקום עבודתן ואני רק נמצא שם כתורן.
אמרתי לבנות- אם תעשנו בתורנות הבאה, אביא נוזל מסריח.
עשו לי תנועת יד שכזותי- נא!!!
סחבתי מהמעבדה בקבוקון קטן עם תרכיז מולקולרי נוזלי של מימן וגופרית.
ביצה סרוחה היא 4711 לעומת אותו הנוזל.
הן כמובן עשנו, הבנות במיון.
כמו שלמדוני בצה“ל, נתתי למו התראה אחרונה.
הן שאפו ונשפו את העשן לעברי.
ואז שמתי שתי טיפות או אולי שלוש. ממש כלום.
הריח פשט במיון.
הבנות נטשו בחיפזון את משמרתן.
החולים החלו לקום מהמיטות ונעו במהירות לעבר האוויר הצח שבחוץ.
ואני? אני נותרתי יושב לי ליד השולחן של האחיות, במרכז הטייפון הריחני, כדי להבהיר לכול- אני יכול. אתן לא.
חשתי סחרחורת קלה.
לאחרונה פורסם בעיתונות הרפואית כי אותו נוזל מימני גפריתי, המסריח, אם מניחים טיפות או שתיים ממנו על העור, משם הוא נספג- הוא מרחיב את כלי הדם, ומוריד את לחץ הדם. הבדיקה נעשתה בצעירים בריאים. כעת הולכים לנסות על בעלי יתר לחץ דם. אני מאחל לחוקרים בהצלחה.
חבל שחשבתי באותו אירוע במאה הקודמת על ענישת האחיות ולא על הסחרחורת שלי. בטח ירד לי לחץ הדם. ובכך פספסתי את תרומת החומר המסריח לבריאות האדם.