לדחוף….לדחוף…..

אחרי שסיימתי את ההתמחות בכירורגיה וגם לאחר שנים של שהייה בשירותי גסטרואנטרולוגיה, הכרזתי על עצמי כמומחה בפרוקטולוגיה. מקריאה בספרות מקצועית אלטרנטיבית הבנתי סוף סוף ששעות הבקר הן השעות הקריטיות של היממה. שעות ההשכמה אמורות להיות זמן ההתרוקנות, זמן הישיבה בשירותים. זאת הבהרתי ודרשתי מכל המטופלים שלי. כל המטופלים, בטרם צאתם ליום עמלם, חייבים, חייבים, לרוקן את הסיגמואיד ואת הרקטום ממצבורי הצואה שממתינים ליציאה. ליציאתם.
היו כאלו שלא אהבו את הרעיון, היו כאלו שמחו, שגילו סימני התנגדות.
יש כאלו שאמרו שאין להם בבקר.
הייתי חד וברור וחותך.
אתם לא יוצאים לעבודת היום עד אחרי שחירבנתם/ן. רק אחרי שרוקנתם את המעי הגס הסופי.
הוראת רופא חמור סבר, כמו שהייתי פעם, הייתה ברורה. חייבים. חייבים.
מה נעשה? שאלו המה.
תתאמצו. תלחצו. כמה שיותר. כל הזמן. עם הפסקות קצרות לצורך נשימה.
רחמים? הם בקשו.
בקשו משמים, עניתי.
ואז הם התאמצו.
והתוצאות היו מרשימות.
97.6% הצליחו להתרוקן, על הבקר.
נכון. זה גזל עשרים ושלוש דקות בממוצע, על פי הסקר שבוצע.

נכון. 37.6% החלו לסבול מקרע בפי הטבעת, מה שנקרא פיסורה בתחת, בשפה עממית.
נכון. 26.7% החלו לדווח על צניחת טחורים. חלק מהם התלוננו על דימומים.
אבל אם נתעלם מתופעות הלוואי של ההוראה, תופעות שוליות שאפילו לא הגיע ל- 40%, הרי הרוב המוחלט, מעל 97%, יצאו לעמלם היומי לאחר חירבון הגון.

ראיתי זאת כהישג פרוקטולוגי . ברור היה כי ההישג היה שווה פרסום בעיתונות הפרוקטולוגית העולמית.
המאמר התקבל בעיתון הכי מכובד בנושאים אלו. הוזמנתי להציג את התוצאות בכנסים מקצועיים בארה“ב, בגרמניה ובאנגליה.
ראש איגוד הפרוקטולוגי הישראלי העניק לי את אות המצטיין, אות שקראנו לו בחיבה בשם “אות התחת“.

עם הטחורים לא היו בעיות קשות.
רובם עברו קשירה במרפאה. חלק עברו ניתוח, עם תוצאות לא רעות בכלל. השאר המשיכו לסבול מצניחת הטחורים ודימום שלא הצריך מתן דם.
בקשר לפיסורה ההצעה הייתה הרחבת פי הטבעת. התוצאות היו טובות. בהרדמה כללית. רק שני מטופלים נזקקים עד היום לטיטול עד. זו באמת, בספרות העולמית, נחשבת לתוצאה טובה.
שר הבריאות או בעצם הסגן, העניק לי אות הצטיינות על טיפול בפיסורה של התחת.

ואז, שאלתי את עצמי, כשהשיבה כבר נזרקה בשער ראשי, מדוע כפיתי על המטופלים מסכנים שנפלו לידי מאמץ גוזל זמן.
לשבת בשירותים דקות בקר יקרות.
מתחת שהיה בעברו מושלם, ההוראה הקשוחה הביאה לפיסורות ולצניחת טחורים ולדימום.
אני חושב שהתפקחתי עם הזמן.
כיום אני ממליץ להיכנס לשירותים רק כשהגוף מדווח שבא לו.

חשבתי שאני היחיד שנותן הוראות חסרות קשר להגיון הטבעי.

האחרים היו הגניקולוגים, והמיילדות בבתי חולים, שנתנו, כמוני, הוראות בעייתיות. ויכול להיות שלא היה נוצר כל שינוי בהוראות שלהם, אלמלא כמה חכמים אנגליים.
כולם וכולן בחדרי לידה, אמרו או צעקו…..תדחפי, תדחפי.
באנגלית זה נשמע….push, push

כשבדקו באותו בית חולים אנגלי מצאו כי אחוז הקרעים בכיוון התחת, או הקרעים הפרינאליים, היה שבעה אחוז.
שינוי המדיניות היה לא לתת הוראות. פשוט לשתוק. כמו בטבע.
שנה אחר אי הוראות…תדחפי…תדחפי…. אחוז הקרעים הפרינאליים צנח לאחוז אחד. פי שבע פחות.
גם אי משיכת התינוק צמצמה את אחוז הקרעים.
גם הזכות של האישה לא לשכב כמו שק תפוחי אדמה על המיטה, על הגב, אלא לבחור תנוחה שנוחה לה, ורק היא יודעת מה נוח לה, ותמיכה במשקלו של הילד בצאתו ולחיצה על אזור הפרינאום ע“י אחד מהצוות, שיפרו את מהלך הלידה.
במקום לתת הוראות לדחוף, האחיות המיילדות החלו לומר ליולדת להירגע בזמן הציר ולנשום.

אני, תלמידו של ד“ר שיפטן, מאמין בלידת בית. בלי הוראות. בלי שכיבה על הגב. אפילו בלידה באמבטיה.

והסיפור הראשון, על הקרע והטחורים, אם אתם מכירים אותי, לא היה ולא נברא.
אני מאמין שיש לתת לגוף להחליט מתי ואיך הוא צריך.

המקור של השינוי במיילדות לקוח מאתר שנועד לאימהות. שווה ביקור.

http://www.mothering.com/articles/women-in-labor-stop-pushing-see-amazing-results/?utm_source=taboola&utm_medium=exchange