למה יש מחלות?

למה יש מחלות?

כל אימת שהייתי נפרד מד”ר יהוידע סאנשיין הייתי חש כמו אותו שיכור לאחר מנה חלקית של משקה. לא שיכור ממש אבל חש שהקרקע, שעד לא מזמן היתה מוצקה, הפכה פתאום קלה תחת כפות רגלי. ואני, נוגע לא נוגע בה בעת ההליכה, חש כי משב רוח יכול להסיטני בקלות מהתוואי בו הלכתי.
ד”ר יהוידע היה חכם במידה מרשימה. הוא ניחן בכושר ניתוח מבריק ואולי בשל כך בחר שלא להיות כירורג. כשאנו משוחחים על נושאים רפואיים, הוא מקעקע לי את תחושת הבטחון המקצועית שלי, שקיבלתי ממורי בבית הספר לרפואה בירושלים.
נכון שהיה זה אחד המרצים שלנו, חכם ונמוך קומה, שאמר בהיסח דעת כי מחצית החומר שהוא מלמד אותנו אינו נכון, רק שלו, למרצה, אין כל מושג מה בהרצאתו נכון ומה לא.
אבל משפט ספקני בודד, אחד במשך כל שנות לימודי הרפואה, לא יכול לשנות את הבטחון והוודאות שלי, ושל עמיתי, בנכונות צעדינו ובהבנתנו את יסודות הבריאות והחולי.
הפרופסורים שלנו בטוחים היו בדרכם. גם אנו בטחנו בדרכם שהיא דרכנו.
האם גם רופאים שלפני שנים הקיזו דם והצמידו עלוקות האמינו בדרכם?

אלא שד”ר יהוידע סאנשיין, בדרך שלא הצלחתי להבינה, למרות ששמעתי היטב כל מלה,
גרם לי לחוש אי נוחות וחוסר בטחון בָדֶרֶך אותה הראיתי לחולים שבטיפולי, תוואי שהיה אמור להובילם מן החולי אל הבריאות.

לקראת הפגישה השבועית שלי עם ד”ר יהוידע סאנשיין הייתי מכין לי את השאלה התורנית.
הוא ידע שאני אוהב להקשיב.
הוא ידע שדבריו לא אהודים על עמיתיו, עמיתי.
לא שדבריו לא היו נכונים, אלא שקבלתם על ידי עמיתינו פירושה יהיה אובדן משרתם מחד וזכיה מאידך גיסא בדרכי ריפוי אחרות, נתמכות על ידי הטבע ולא על ידי חברות התרופות .
ד”ר יהוידע לא פחד מהממסד הרפואי. בגילו, חשבתי, אין כבר מקום לפחד.
אני, לו אני בגילו, לא הייתי חושש לומר את האמת שלי. אלא שבגילי, לפני הזכייה ב”שכר החודשי עד הסוף”, העדפתי לשמור את האמת קרוב לעצם החזה והרחק ממשלמי משכורתי.
אלא שהוא גם לא פחד, כשהחל לגלות את האמת, לפני ארבעים שנה, בהיותו מנהל מחלקה באחד מבתי החולים במרכז הארץ, לא הרחק מאוניברסיטת בר אילן.

השיר האהוב על ד”ר יהוידע סאנשיין היה:
מכל חולי
לא למדתי די
לו רק פקחתי
פקחתי את עיני
לו רק האזנתי
למשמע אוזני.
אטם את מוחי
עובש לימודי
מלראות אמת
מלבחון התוואי.

כמובן שלמילים הוא צירף לחן חסידי קופצני, משהו של הרב קרליבך, ואהבתי להצטרף
לשירתו. כאילו כל חכמתו של ד”ר יהוידע הסתתרה בין המילים הקצרות, הפשוטות, הכל
כך מובנות של השיר.

סיפורים רבים של ד”ר סאנשיין היו סיפוריו על חולים, על המידע שהם מסרו כבדרך אגב,
בזמן לקיחת אנמנזה, שהעשירו את הבנתו הרפואית. תחושת הבטן של החולה שהסתברה
כנכונה, בחלוף הזמן, ומעשיות על תרופות סבתא שנמסרו לו, כפיקדון שנמסר לאיש אמון, והעמידו לא מעט מחוליו על רגליהם.
מכל החולים השכלתי כשהבנתי שהחולי הוא האמת וספר רפואה מתעדכן בין המהדורות, כך הוא היה אומר לי מדי פעם, וכל מילותיו מכות במוחי ומנתצות את חומת המגן, הביטחון המדומה, שלא עזר לי ולעמיתי להבריא את החולים שלנו. .

אז למה יש מחלות, ד”ר סאנשיין, שאלתי לאחר שלחצנו ידיים ובקושי הספקנו
להניח אחורינו על כסאות בית הקפה שהמתינו לנו.
הוא בכלל לא הגיב.
במקום זאת משך אותי לטכס הידוע של מה נזמין היום, בשעה זו של שקיעת החמה.
רק כשכוסות הבדולח עם מים מינרלים היו לפנינו, עם פלחי הלימון שלא החמיצו הזדמנות להיות נעוצים בשפתן, הוא היה כולו אוזן לשמוע בסבלנות את השאלה שנשאלה.
אז למה יש מחלות, שאלתי שוב, בשקט, מחשש שמשהו מבאי בית הקפה ישמע את השאלה
ויתמה הכיצד מומחה לכירורגיה כללית שואל שאלה המצביעה על בורות.
רופא שואל למה יש מחלות!!!
מה הוא עשה בבית הספר לרפואה?
שיחק בפוקימונים?

אבל ד”ר יהוידע לא התענין בסביבתו, בשותי הקפה שבבית.
הוא חזר על השאלה בקול רם, מה שגרם לי אי נוחות תוך הצטמקות בכיסא.

סוף סוף אתה שואל שאלה נבונה, שח לי ידידי, כי כשנסכם את הנושא,
תבין אולי איך הרופאים המסכנים נפלו למלכודת ארי נמלים, שבנו להם חברות
התרופות. איך הם הפכו למשת”פים עלובים, ועוד מאמינים הם ביכולתם לרפא.
כיצד כל מה שמבדיל בין אדם מן הרחוב, נבון, מעיז ומחובר לאינטרנט לבין מומחה בשטח רפואה לא כירורגי כלשהו, היא החותמת ואישור משרד הבריאות לעסוק ברפואה.
כל איש נבון יכול להיות הרב פירר, היהודי ההוא מבני ברק.
האם האיש שאין לו חותמת רופא ואישור ההסתדרות הרפואית מנוע מלענות לפרופסורים מכל רחבי הארץ המבקשים עצתו? האם זה מונע מאנשים במצוקה רפואית לפנות אליו כיועץ רפואי רב קשרים?
תבונה וקשר אינטרנטי עשויים להפוך את האיש המתאים לרופא בחסד, רופא כמו שאר הרופאים הלא כירורגיים.

אז למה יש מחלות, שאל הוא שוב את השאלה ששאלתי. היתה לי הרגשה שאין הוא ממהר כלל לענות לי. בבחינת, דברי חכמים בנחת מושמעים.
ואז הוא הנחית את המשפט הראשון מתוך השקט המתוח שחג סביב השולחן:
נבראנו בריאים.
אז למה יש מחלות, הקשתי ולא ויתרתי.
ראה ידידי, שח לי ידידי, נניח שאתה בעל בית חרושת למכוניות. בית חרושת ביפן, לצורך עניינינו. אתה מוציא מפס הייצור את סבב המכוניות הראשון. מוכר. מקבל הערות מהקונים.
משפר את הטעון שיפור, מוציא עוד סבב מפס הייצור.
ההגיון אומר שעל מנת שהמכוניות יתפקדו בצורה מעולה אתה צריך להריץ אותן
בכבישי המדינה מספר שנים עד בנית מכונית טובה, יציבה ומתקיימת.

נו, שאלתי בחוסר הסבלנות הישראלי שלי, אז למה שתהיה למכונית מחלה?
החיוך של ד”ר סאנשיין אמר סבלנות, ידידי, סבלנות.
אם נניח שהמהנדסים יודעים מלאכתם, והמידע על תקלות שאירעו מובא לידיעתם
והם דואגים לשיפור הקיים, הרי שבעתיד יהיה בידינו כלי רכב מעולה.
ולמה המכונית תהיה חולה, שאל וחייך, ממתין שאזרוק את התשובה הפשוטה,
שכל מכונאי מתחיל יודע.
ואני בשלי, יושב ושותק, שותק וחושב, חושב ומזיע.
תחזוקה, ידידי, תחזוקה, הוא לחש כשראה את אגלי הזיעה המבצבצים על מצחי,
פועל יוצא של מוח מודאג, שלא איתר את התשובה ההגיונית.
זה הכל? נפלט מפי.
כן, ידידי, חייך ד”ר סאנשיין, זה הכל ואנו, והיצורים החיים בכלל,
קצת יותר מסובכים מאותה המכונית היפנית.
אלא ש.., הוא ציין בחיוך, למהנדס שלנו היו כמה מאות מליוני שנים כדי להביא
את המוצר המוגמר לסוף פס הייצור. וכך לפנינו, יצור עם כמעט, אפס תקלות.
נולדת מושלם כדי לחיות בריא. וגם אני, אמר כשחיוך שובבי מתנחל לו בעיניו בנות ה- 89.

אז למה יש מחלות, לא ויתרתי על השאלה המטרידה אותי, תוך שקשה לי לעכל שא