ממשיך לחשוב. עוד הגיג.

הגיג נוסף- שלישי

אני יוצא מתוך הנחה כי כל הכותב ספר בנושא של בריאות ורפואה, ספר הנועד לא לרופאים אלא לקהל הרחב, לקהל המטופלים בפוטנציה או למטופלים עצמם ולהוריהם, קרא ים של חומר בטרם לחץ על המקש של האות הראשונה במקלדת, שהייתה הצעד הראשון במסע ארוך של כתיבת הספר.

אלא מאי? מרבית הכותבים רוצים להיראות בסדר, כאילו בתוך תוכם הם חשים שהם לא הכי בסדר וכדי להיות בסדר הם מצרפים רואי מקום, רפרנסים (References), של אחרים, מאמרים של אחרים, כדי להראות לכול: ראו, גם הם חושבים כמוני.
ולי לא בא לעשות זאת בספר הנוכחי. אוסיף רואי מקום רק כשייראה לי.
אני מרשה לעצמי לעשות מנהג הרמב“ם בנושא הבריאות. לא להוסיף רואי מקום בכל מקום. לכתוב מתוך מה שהתבשל במוחי עם הזמן, מתוך עיון וקריאה ומתוך בחירה אישית ותקווה שכל שייכתב בספרי יהיה “בנוי“ מאבני בזלת ולא מאבני כורכר שלא יחזיקו אפילו מים לאורך זמן.
אני מגיש לקוראַי חמין, בלי לציין היכן נקנה הגזר או החומוס או תפוח האדמה, שלא לדבר על חלקי הבשר והעוף, שכולם ביחד יצרו את המטעם היהודי הטוב, לימות שבת ולימי החורף.
כשאני כותב כולי תפילה שהדברים שבספר, המבוססים על ההיגיון שלי, ששאב מכְּתבים של גדולים בהרבה ממני (ולא על Evidence based medicine, שהיא צורת חשיבה רפואית די מטופשת, כפי שאני רואה אותה היום, בשנת 2018), יהיו תקפים ברובם גם בעוד 20 שנה ואף יותר.

לתהליך הסרטני יש היגיון בריא, עד כמה שזה מפתיע וכואב. אין יש מאין.

כשיחידה מובחרת, יותר או פחות, אמורה לצאת לפעולה, היא זקוקה, מלבד הכשרת הלוחמים וציוד מתאים, גם למודיעין, למידע.
כשאנחנו אמורים לטפל בבעיית הממאירות, זו שנראית לעין (אובחנה) וזו המתכוננת לפרוץ לתודעת “קורבנה“, יש חובה לאסוף מידע על מי הוא אותו התא בו אנו אמורים לטפל. כיצד הוא נברא? מהן החולשות שלו? לְמָה הוא רגיש, “אלרגי“? מה עושה לו טוב? (ולנו רק רע! לא מתוך כוונה רעה!). מה עושה לו רע?
האם התא הסרטני הוא באמת רע או תוצר של ברירת מחדל?
אומר לכם כבר כעת את דעתי:
אין תאים רעים-
יש תנאים רעים!
ורק תנאים רעים יוצרים תאים רעים. נקודה.
אהבתי את מה שכתב יאנוש קורצ`ק, המחנך היהודי פולני, שנרצח ע“י שונאי אדם: אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.

כל תאי הגוף של כל יצור חי, כולל האדם, נוצרו מושלמים. נכונים לכל משימה, כפי שחזה היושב“ם לפני שנים רבות.
יתכן שאם הבריאה הייתה מתחילה מחר, כאשר כנגד עיני היושב“ם עולם שזוהם ע“י אדם, תבל עתירת רעלים למיניהם, חלד עם המון סתימות עתירות כספית בשיניים ועל כל גבעה חניוני ענק של מרכולי ענק המוכרים מזון ששכח מזמן את מקורותיו הטבעיים, ומים “מינרלים“ בבקבוקי פלסטיק, ומקררי ענק עם ים של מוצרי חלב ובשר רחמנא ליצלן, הוא היה משנה לא במעט את הקידודים הגנטיים של האדם העתידי.
אז מיהו ומהו אותו התא הסרטני?
הראשון שסיפק לנו מידע הכי מדעי שיש בנוגע לתא הסרטני, וגם זכה בפרס נובל על תגליותיו האחרות, היה ד“ר אוטו ורבורג, שכתב:
“Because there is no cancer cell whose respiration is intact, it’s indisputable that cancer could be prevented if the respiration of the body’s cells were kept intact.” (The Prime Cause and Prevention of Cancer)
מכיוון שאין תא סרטני בו מנגנון הנשימה הוא תקין, ברור שניתן למנוע הופעת תא סרטני אם יודעים לשמור על מנגנון הנשימה התקין של התא.
או במילים אחרות, של אותו ד“ר אוטו ורבורג:
All normal cells have an absolute requirement for oxygen, but cancer cells can live without oxygen – a rule without exception.“ – Dr. Otto Warburg
“Cancer, above all other diseases, has countless secondary causes. But, even for cancer, there is only one prime cause. Summarized in a few words, the prime cause of cancer is the replacement of the respiration of oxygen in normal body cells by a fermentation of sugar.“
מָהו אותו מנגנון הנשימה? הגוף החי, התא החי, חי בזכות האנרגיה. ממש כמו פנס, התלוי בסוללה שבו. כשהאנרגיה פוחתת, המנורה שבפנס מאירה פחות עד שלא נותר בה אור, אור החיים.
שתי צורות אספקת האנרגיה העיקריות הקיימות בטבע הן הדרך האֶרובית, הדורשת חמצן והדרך האָנאֶרובית, הפועלת ללא החמצן.
בדרך הארובית נוצרות, במצב אופטימלי, ממולקולה אחת של גלוקוז 36 מולקולות של ATP, שהיא יחידת אנרגיה. כתוצרי לוואי יש לנו בסוף התהליך מים ודו תחמוצת הפחמן. ללא זיהום סביבתי. הדרך האחרת, האנארובית, מסוגלת ליצור ממולקולה אחת של גלוקוז רק שתי מולקולות של ATP, כך שהניצולת במסלול זה ירודה ביותר ומספיקה רק לקיום עלוב, ותא סרטני חי בתנאים עלובים. כמו שחי אוסמה בין לאדן והרוצחים מטעמו. תוצר הלוואי של הנשימה האנארובית היא החומצה הלקטית, מה שמבהיר לנו כי התנאים בהם טובל התא הסרטני, ובהם הוא חש כדג במים, הם הסביבה החומצית.
המסקנות הראשוניות ממצאי ד“ר אוטו ורבורג:
כיוון שיצור האנרגיה של התא הסרטני היא מאד נמוכה (התא די פרזיט ולא עושה כלום למען הגוף. לעשות למען הגוף יחייב יצור הרבה אנרגיה) הוא זקוק להמון גלוקוז בשביל לחיות. מה יקרה אם נצמצם עד מאד את זמינות הגלוקוז לחולה הסרטן? הבנתם את הכיוון? ואם ההורים של ילדה חולת סרטן או “אנשים טובים“ יתנו לה ממתקים, מי הכי ייהנה בטווח הארוך? הילדה הגוססת? לא! הסרטן. הסרטן לוקח. גם את הגלוקוז.
מסקנה נוספת כי התא הסרטני פורח וצומח בסביבה חומצית, הסביבה שנוצרת בגלל יצור האנרגיה שלו ותוצר הלוואי, החומצה הלקטית. התא הסרטני התרגל לתנאים אלו והוא שונא סביבה בסיסית. ריבוי מזון בסיסי “עלול“ להחמיר את תנאי חייו. כל תוסף מזון המקטין את החומציות “הטובה“, רע לתא הממאיר. בטח הוספת קצת סודה לשתייה, או אשלגן ביקרבונט, אם השתן עדיין חומצי.
אתם קולטים איך אני מתכנן את הגישות הטיפוליות בהם תנקטו כשתתקלו באותו צבר תאים, שבגלל התנאים הלא נאותים צמח ופרח?
מה עוד רע לתא הסרטני (וטוב לחולה סרטן)?
זרימת דם טובה והרבה חמצן, מערכת חיסון טובה, תזונה עתירת חיים, נוגדי חִמצון, השלמת חסרים, אמונה, רגיעה והגשמת חלומות.
אני שב ואומר- היושב“ם לא גזר על האדם מחלות, בטח לא את הסרטן לסוגיו. לפי התוכנית המקורית אין מקום למחלות אוטואימוניות. אין מקום ליתר לחץ דם או סוכרת, אין מקום לאף אחת ממאות המחלות, שמולן הציבה הרפואה הקונבנציונלית עשרות מומחים ומסייעי מומחים. וים, ים, אוקיינוס של כימיקלים, שנוכל בן נוכל העניק להם את הכינוי המעוות, המזעזע אך מאפשר עשיית הון עתק: ה“תרופות“. לפחות השפה האנגלית הייתה מדויקת יותר וקראה לאותם הכימיקלים: Drugs, סמים.
הגיג פנימי:
משפט המפתח של החוקר ברוך הכישרונות, ד“ר David Lyden, ועמיתיו, שחוקרים את היחסים בין הגידול הראשוני וגרורותיו, ואין בדברים שאני כותב כאן אף מיקרוגרם של ציניות, הוא:
It’s obvious that before any rational therapy can be designed we need to unravel the molecular detail but we’ve had to wait until the twenty-first century for any further significant insight into the process.
כלומר, החוקר טוען, שעוד בטרם כל ריפוי הגיוני יעוצב, יבנה, יסונתז, עלינו לחשוף את הפרטים המולקולאריים של התהליך. עלינו לחכות עד כי במהלך המאה ה-21 נקבל תובנות חשובות של התנהלות משלוח הגרורות.
העבודה רבת החשיבות שלו עוסקת בבירור, בהבנת, המנגנון המולקולרי, אך למען האמת אין לצוות החוקרים הנ“ל כל מידע על הצלחות הריפוי של ד“ר בירד, ד“ר מקס גרסון, ד“ר באדוויג, ד“ר קלי וד“ק גונזלס ועוד עשרות פורצי דרך, שהצליחו בדרכים טבעיות לרפא עשרות אלפי חולי סרטן.
איך ראשי האונקולוגיה השלטת, הישנה, הצליחו למחוק כל זכר למעשיהם של גאונים אלו, באופן שאף אונקולוג, שסיים את התמחותו במחלקה הכי אונקולוגית ומובילה בנושא לא שמע, קל וחומר לא ניסה על חוליו, את הטיפול של אחד מהנ“ל, שהם מבשריה של האונקולוגיה החדשה?

“ברוך אתה ה`, אלוהינו, מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים מהם סתומים מהם פתוחים. שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה`, רופא כל בשר ומפליא לעשות.“
הבאתי קטע מהתפילה שלנו המורה עד כמה מתוחכמים אנו בגופנו ועד כמה שבריריים אנו, אפילו אם חלול או נקב אחד…וגומר.
1) זרימת דם וחמצן. ברור שזרימת הדם פוחתת עם הגיל, בשל היצרויות בצנרת. ומי אחראי על סתימת הצנרת האנושית? בעל הצנרת. בשל תחזוקה כושלת. תזונה גרועה. פעילות גופנית דלה. מצב מתח שגורם לכיווץ כלי הדם ומונע זרימה כמו בתנאי רוגע. שכחנו איך נושמים בצורה בריאה. כמו התינוקות. שכחנו להתמתח בהשכמה. כמו התינוקות, והחתולים, והכלבים.
תראו תראו. אפילו צמצום אספקת חמצן לתאים בתרבית עלולה לגרום להתמרה סרטנית:
Deprive a cell 35% of its oxygen for 48 hours and it may become cancerous.
Dr. Otto Warburg
צמצמו רק למשך יומיים את אספקת החמצן ב 35% לתאים בריאים ובסיום אותו סוף שבוע, שישישבת, יש לכם תאי סרטן בצלוחית.
2) מערכת חיסון טובה תורמת לדילול אוכלוסיות תאים הנובעים מתנאים רעים, אוכלוסיות תאים סרטניים במקרה שלנו. יש לנו תאים לוחמים. יש לנו נוגדנים תומכי לחימה. יש לנו כל מה שצריך בתנאי שלא הורסים את מערכת החיסון. ואיך הורסים? חיסונים שאסור לקחת, תזונה גרועה היוצרת חסר ויטמינים, מחסור במינרלים, חסר חומצות שומן חיוניות בגוף. ומתח ממושך.
3) גוף חי זקוק למזון חי, או לפחות לא מעט מזון חי. אנחנו מוקפים מזון מת. מזון שבא מן השדה ועבר הרס תעשייתי כדי להופכו למוצר מוגמר עם חיי מדף ארוכים. חיי מדף ארוכים פירושם אחד בלבד- חיי אדם קצרים יותר. למזון מוסיפים חומרים המונעים מהחיידקים להתרבות. אם התוספים מונעים חיים מחיידקים, בטח הם לא מוסיפים לנו חיים. הגיוני, לא? וגם האריזות הפלסטיות אינן מוסיפות בריאות. וגם מים מינרלים בתוך בקבוקי פלסטיק המזיעים חומרים רעילים לתוך המים. ואחר כך שואלים למה השערות צונחות וספירת תאי הזרע צונחת. זה לא רק בגלל תחתונים ומכנסיים מהדקי אשכים.
4) נוגדי חמצון טובים לגוף החי (כמובן שלא בעודף). באופן טבעי הם הספיקו לאדם הקדמון שאכל מעט (כי לא היה הרבה) ורץ הרבה (כדי להביא ת`אוכל מ“מק` דונלד“ הטבעי שהיה תמיד רחוק).
5) השלמת חסרים: פעם באדמה בה גדל הרבה מהמזון האנושי היו המון מינרלים. אלו הלכו עם השנים, בגלל גידול אינטנסיבי ללא השלמה של החסר. סלניום חסר. גם מגנזיום חסר (ואז יש גם הפרעות קצב לב). גם יוד חסר. אומרים שמתן אומגה 3 מצמצם את שכיחות הסרטן. זה נכון אך מטעה. אם לא היה חסר אומגה 3 סיכוי התא הסרטני הבודד להפוך לחבורה אלימה היה מצטמצם.
6) אמונה. על זה יקומו כל מיני חלוקים לבנים, עם סטטוסקופים תלויים על צווארם וישפכו עלי קיטונות רעל ולעג. שרלטן. טמבל ללא בסיס מדעי. לך תלמד. אידיוט. עוד מעט תגיד שפלצבו יכול לעזור, יא מניאק.
אופס. לקרוא לי יא מניאק זה קצת מדאיג. לא בגלל הפגיעה בי אלא בפגיעה בחולים הקיימים. “יש לך עוד חצי שנה לחיות“. “אם את מסרבת לקבל את הטיפול הכימותרפי את תתפגרי ותבואי על הברכיים לבקשו“- כך אומרים האונקולוגים. הם מצפים שתמותו, סטטיסטית, בעוד כך וכך שבועות או חודשים. אין להם אמונה לא בעצמם ובטח לא בעוצמתו של הגוף האנושי, כשהוא מחליט לחיות.
גנבתי קטעים מספרו של ד“ר ברני סיגל “אהבה, רפואה וניסים“, של הוצאת כתר. אני מניח שלא יטרחו לתבוע אותי על גניבת פנינים שהרופא הנ“ל, בטח מהעם שלי, כתב:
מר רייט, שהיה בשנת 1957 בטיפולו של הפסיכולוג ברונו קלופפר, סבל מלימפומה בשלב מתקדם מאד. כל יום נשאב ליטר נוזל לימפטי מ“חלל הריאה“. מר רייט לא יכול היה לנשום ללא מסיכת חמצן. כדורי הרגעה היו התרופה היחידה שקיבל כדי להקל עליו את הסוף. למרות מצבו, לא איבד מר רייט את התקווה. הוא שמע על תרופה (“תרופה“. זוכרים מה שכתבתי קודם לכן) חדשה בשם קרביוזן שעמדו לנסות בבית חולים בו היה מאושפז. הוא לא היה מועמד לניסוי משום שהחוקרים רצו בחולים שהיה סיכוי שימשיכו לחיות לפחות עוד שלושה חודשים. רייט התחנן כל כך עד כי קלופפר החליט לתת לו זריקה אחת ביום שישי. הוא היה בטוח שביום שני הקרוב אדון רייט לא יהיה בחיים וניתן יהיה להמשיך ולתת את התרופה לחולה המתאים. כותב קלופפר: השארתי אותו קודח, מתנשם בכבדות, מרותק למיטה. והנה, ביום שני מר רייט מסתובב במחלקה, מפטפט בעליזות עם האחיות, מפיץ את מסר התקווה לכל מי רק מוכן להאזין. מיהרתי לראות את החולים האחרים שקבלו את הקרביוזן. שום שינוי. היו חולים שמצבם הורע. רק אצל מר רייט חל שינוי מדהים. גושי הגידול נמסו כמו כדורי שלג בתנור חם ותוך ימים הצטמקו למחצית גודלם. יש לזכור כי הגושים לא הגיבו אפילו להקרנות מסיביות. מר רייט הגיב בצורה מדהימה למרות שקיבל רק זריקה אחת של החומר הניסויי. כעת התחיל מר רייט לקבל את הזריקה 3 פעמים בשבוע ותוך 10 ימים הבחור נחשב בריא. מחולה סופני, הנושם בקושי, אינו יכול לנוע, צמוד לחמצן, הוא נכנס למטוסו הפרטי וטס בעצמו בגובה 12,000 רגל.
בתוך חודשיים החלו להופיע בעיתונים דיווחים כי בכל המחלקות בהם נוסתה התרופה לא היו כל תוצאות חיוביות. מר רייט איבד תקווה. לאחר חודשיים שבהם הוא היה בריא ביותר, חזרה המחלה למצבה המקורי והוא הפך להיות אומלל ומדוכא.
—-
נו, מה אתם חושבים? איזו אמונה ואיזה בטיח. מקרה בודד. לא ניתן ללמוד ממקרה בודד! למען האמת, אוי למי שאינו מסוגל ללמוד את התבונה שבמקרה הבודד, המוצלח, החריג. מאותו תפוח בודד שהואיל סוף סוף לפול על ראשו של חכם נדיר. נמשיך בדיווח מהספר:
אבל מר קלופפר, הפסיכולוג, ראה בכך הזדמנות לחקור מה באמת הולך כאן-לגלות, כפי שהוא ניסח זאת, איך רופאי אליל מצליחים בריפוי שלהם. הוא אמר לרייט שקרביוזן היא אכן תרופה מבטיחה אלא שבמשלוח הראשון התקלקל החומר שבבקבוקים במהירות. הוא אמר שמשלוח חדש התרופה היא סוּפר מזוקקת, בעלת עוצמה כפולה, עומד להגיע למחרת היום. החדשות היו למר רייט כמו התגלות נהדרת וחולה ככל שהיה, חזר להיות הוא עצמו, אופטימי כפי שהיה, משתוקק להתחיל מחדש. “בגלל דחייה של כמה ימים בהגעת ה“משלוח“, הציפייה שלו הרקיע שחקים. כשהודעתי לו שהסדרה החדשה של הזריקות עומדת להתחיל, הוא היה באקסטזה. בקול תרועה גדולה ובדרמטיות רבה הזרקתי לו את הזריקה הראשונה של החומר בעל העוצמה הכפולה, שלא היה אלא מים רגילים“, תמיסה פיזיולוגית.
ההחלמה בפעם השנייה מהמצב הכמעט סופני הייתה דרמטית עוד יותר מאשר בפעם הראשונה. גושי הגידול נמסו, הנוזלים בחזה נעלמו. הוא החל ללכת ולטוס. הפעם הוא היה ללא ספק סמל הבריאות. המשכנו לתת לו זריקות של מים- כי הן חוללו ניסים. למעלה מחודשיים לא היו לו כל סימפטומים. באותם הימים הופיעה בעיתונות הודעה סופית של ארגון הבריאות האמריקאי כי “בדיקות כלל ארציות הוכיחו שקרביוזן היא תרופה חסרת ערך בטיפול בסרטן“. תוך כמה ימים לאחר הפרסום אושפז מר רייט בבית החולים כשהוא גוסס. האמונה שלו פגה, תקוותו האחרונה נמוגה והוא נפטר כעבור יומיים.
מה המסקנה? שלאמונה יש כוח אדיר, ממיס כל גידול. אם היו מוסיפים גם קמצוץ ממה שרשום בספר זה, או באחרים השייכים לרפואה הנכונה, מר רייט היה חי. מסקנה נוספת- ששקר לא תמיד רע. הוא לפעמים מצוין, בייחוד כשהוא לא נחשף.

7) ודבר נוסף- רוגע והגשמת חלומות, תוך התעלמות מכל אומרי לא.