על ההוא של מוישה. יהושע.

הם קראו לו “יהושע פרוע“.

לא, אף פעם לא קראו בשם זה בפניו.

תמיד כשגבו היה מופנה אליהם ואוזניו היו כבר רחוקות מהם.

האמת היא שהוא מעולם לא היה פרוע, ואם לפעמים פרעו הרוחות שנשבו במדבר יהודה או בהרי שומרון את שערות ראשו וזקנו, דין אחד חל על כולם, והרוח פרעה את שער רובם.

האמת היא שכל אימת שהוא יצא מאוהלו, והוא לא נמצא בו במרבית שעות היום, כי הזמן קצר והמלאכה הייתה באמת מרובה, תמיד דאגה אשת החיל שאיתו לסרוק במסרקותיה את שערו ואת זקנו, לאחר שבגדיו כבר היו מונחים על גופו המוצק.

ההם, שקראו לו “יהושע פרוע“, לא היו מחסידיו הגדולים. כי לא תמצא קהילה, שכל בניה יהודים, שדעתם תהיה דומה, מה שנקרא דעה אחת למו.

היו ימים שהם היו הרוב, לפחות בקבוצה שיצאה לבדוק את השטח.

ההם, שהיו אז הרוב הדומיננטי בקבוצה, סרבו אפילו להשתתף בנשיאת האשכול הגדול ההוא, וכך שנותרו רק שניים שנשאוהו, והשאר, ממורמרים, השתרכו אחריהם.

דיר באלאק, הם אמרו בינם לבין עצמם, מה שני ה“חמורים“ הללו מתעקשים לסחוב אשכול ענק. מדוע המאמץ? מה הם רוצים לומר למוישה, שתקע את אהלו אי שם במדבר. למה לא ניקח אשכולות קטנים, ונאכל מהם בעודנו מסיירים, והסיור הרי על פי מצוות אדוננו.

תראו, ניסה הרוב ההוא לדבר על לב השניים, שהיו די נחושים ואפילו עקשנים, עת ירד הליל והמדורה בערה וכל ששת אוהלי הסיירים היו מסודרים סביב דגל כותנת הפסים, זיכרון לאותם הימים.

תראו, הם שחו איש איש בתורו באוזני השניים, אברהם באמת הוא הסטוריה. זכרון ישן, שעבר מפה לאוזן. אין אפילו אסמכתא, אין רישום בטאבו. ולמען האמת, לא היינו כאן אולי 400 שנה, ולך תדע אם לא יותר. יושבים להם אנשים פה, הרבה שנים, אולי ארבעים, אולי שבעים, אולי אפילו יותר. מה אנחנו רוצים מהם. למה לא נושיט להם יד, נאמר להם שלום עכשיו, נלך לנו לאן שיוליכנו השביל, עד נמצא מקום שיהיה פנוי וכך לא נציק לאיש. הנה, יש מבצעים מיוחדים למתיישבי קניה. בזיל הזול. ראינו כתוב על לוח המודעות ליד המשכן. לפחות דונם או שניים, וכל הכשרת השטח על חשבון הממשלה הנותנת סל קליטה לא רע, ועוד איזו כושית לשימוש חוזר. בנית הבית על חשבון המדינה האפריקאית.

השניים, ויהושע היה אחד מהם, ישבו בשפתיים קפוצות.

הם רצו רק כאן. ארץ אבות הם קראו לפיסת ארץ זו, למרות שרוב האבות, דורות של אבות, נקברו במצרים, והרי קברי אבות מקדשים את המקום.

מערת המכפלה היא שלנו- טענו השניים.

עזבו את המערה המחורבנת הזו. יש שם מלא תושבי חברון והמה גדולים וגבוהים וחזקים, ולמה נטריד את מנוחתם כשעוד הם עלולים להביא עלינו את מנוחתנו עדן.

ומה עם קבר רחל? טען המיעוט המדוכא ע“י הרוב.

הרי היא מתה, אותה רחל אימנו. לא כדאי לשכוח ולהביט “קדימה“?

ומה עם ההר ההוא שם כמעט נשחט יצחק, ועם ים המלח והערים שנחרבו ולוט אחי אברהם ושבע הבארות ואשל אברהם והאשל במדבר.

די, אמרו אנשים שרצו רק שקט ושלום עכשיו ולהתראות גג בערב, פִקְחו עיניים.

גלובוס גדול ברא השם. יש המון מקומות פנויים. מה נדבקתם לכאן כמו עש למנורת שולחן. צאו מתוך הקופסא. אל תהיו מרובעים.

ואת “חדש ימינו כקדם“ שכחתם- טענו השניים בלהט.

עזבו, טען הרוב במקהלה, פנֵינו קדימה. מה אנחנו תקועים עם ההיסטוריה המחורבנת, המגבילה את צעדינו. כל מקום תחת שמי היושב“ם מקודשים לנו, לעמו. הוא ישמור עלינו בכל מקום, אפילו על אדמות נכר, כמו פולין וליטא ולטביה ואוקראינה וגרמניה גם כן. אנחנו נהיה בסדר. נתפלל כמומלץ, והוא יעשה את חלקו, ככתוב וייתן לנו מנוחה מפוגרום, בטח ארבעים שנה, פחות או יותר. הוא הבטיח, כך כתוב, והוא יקיים.

כשחזרו אל אוהלי העם והראו למוישה את הנתונים, כשלה הדמוקרטיה. דעת הרוב לא התקבלה. אין שלום עכשיו. הולכים להשיב את הארץ לבעליה הטבעיים ולא לאלו שבאו, שבוה ויישבוה. שהרי באין בעלים יעלו הקוץ והדרדר והמָלָרְ-יָה.

וכשהלך מוישה ויהושע קיבל את המינוי, עדין נותרו כל אותם שלום עכשיו. הם נגררו במעבר הירדן, כי בהתחלה התנגדו לכניסה לארץ ישראל, שהם הגדירוהו ככיבוש. ביריחו הם עשו שביתת שבת, עד ששכנעו אותם להצטרף למנהג האמריקאי להסתובב עם שלטים לאורך הגדר קרי חומות. הם הצטרפו לשאגות אך נכמר לבם בנפול החומות.

הם היו, כמו שאמר יהושע לזוגתו, קוץ בתחת העם. ואת התחת אינך יכול להשאיר, כך שלכל מקום אליו תפנה, יהא הקוץ בעכוזך.

לא. לא חל שינוי. אותן הצרות שעשו הקוצים בתחת לאורך כל תקופת ההתנחלות, יישוב הארץ, הם עושים גם היום. הם אולי קצת אחרים, עם שמות יותר אשכנזיים, אבל הם עדיין אותו קוץ בתחת האומה, קוץ שיכאיב כל אימת שמשהו ינסה לשבת, להתיישב, להתנחל בנחלת אבות.