על הליקובקטר

היום לא הלכתי לחתור. ביום ה` חברי מועדון מקורקעים.
אז ישבתי לכתוב. יום קודש למילים.
חומי הבטיח לי שישלח לי את סיפורה של הבת שלו.
מה הקטנטונת עשתה ומה היו התוצאות.
כי זו בעיני הרפואה האמיתית, הנקייה, המניבה הצלחות.
לא, לא, הקטנטונת של חומי אינה רופאה. עדיין בתיכון. אבל מה שהיא עשתה מומלץ וכדאי שהרופאים ילמדו. זה לא יירשם אף פעם בספרי הלימוד שלהם, כי חומי אינו רופא, רק חובש ביחידה מובחרת.
המקרה הבודד המוצלח של הבת של חומי מכניס בכיס הקטן את כל המחקרים שנושאים את הכותרת הבומבסטית: Evidence based Medicine. אני מכנה אותה, את רפואת הכמוסות, הנתמכת ע“י יצרניותיהן, כ- Money based Medicine.
מה שבאמת רציתי להביא לידיעתכם זה מה שנשלח אלי לפני כמה ימים והוא שווה תרגום.
המשהו הזה הוא משהו על החיידק הליקובקטר, זה שהרופאים, מאז שנות השמונים בערך, מאשימים כגורם לכיבים ועוד כל מיני תופעות.
אבל בטרם נרחיב על אותו החיידק המתוק, הירוק, אני מבקש להקדים ולכתוב כמה מילים
יוצרות רקע..
אחרי שהשח הפרסי חוסל והעם האירני המסכן והמשכיל קיבל אוסף של חולי נפש כהנהגתם, בדרך דמוקרטית פרסית, המון אנשים נכלאו בגלל זה או זה. לתוך אחד מבתי הכלא שם, שהכיל אלפי אסירים, נשלח גם פרופ` לרפואה פנימית. לבילוי של כמה שנים.
כמובן שהוא הפך לרופא האסירים.
המנהיגות האירנית הפקידה בידיו מרפאה שלא היה בה כלום.
כלום?
היה שולחן וכיסאות וברז מים.
מה יכול היה לעשות אותו הבכיר ברפואה פנימית לכל עשרות החולים שהגיעו אליו יום יום עם בעיות רפואיות קשות, כמו המון כיבים בקיבה ואפילו כיב קיבה מדמם, שההיאטולות לא הסכימו לשולחם לבית חולים שבעיר.
הפנימאי שלנו נתן להם מים. המון מים. בטח כמה ליטרים בביום. בטח גלון שזה כמו ארבעה ליטר.
מהברז.
כי זה מה שהיה לו, מלבד השולחן והכיסאות.
ולא תאמינו, החולים החלימו.
כשהוא שוחרר מהכלא הוא ברח לארה“ב ושם כתב ספר על הריפוי בעזרת המים.
יום אחד הגיע אלי קרוב משפחה. בחור אולי בן 30. עם בעיות רפואיות מרגיזות. באנמנזה הבנתי שהבחור פרקטית אינו שותה מים. גג ספל או שניים קפה.
נתתי לו לסיים כל יום שני בקבוקי קולה ריקים מכילי מים ותוך ימים הבעיות חלפו.
אפילו היציאות החליקו. תמה עונת גללי עזים.
ועכשיו לנושא המרכזי. הכיב בקיבה, הדיספפסיה (הרגשה בטנית מחורבנת) והליקובקטר.
למען האמת, החיידק הזה היה בחלד עוד טרם ברא היושב“ם את האדם. אדם היה היצירה האחרונה שלו ועל פי החלטתו של השם האדם משמש ממגורה להמוני חיידקים, גדולים ככקטנים, החיים בשיתוף ובאחווה עם נושאם, האדם.
השאלה היחידה היא כמה. כמה חיידקים יש. המעט מן התוכניה הראשונית או המון, מעבר לכל היגיון.
החיידק הזה, ההליקובקטר, נחשב לחיידק טוב. היחידים  שקוראים לו רע הן יצרניות האנטיביוטיקה והרופאים, בייחוד הגסטרואנטרולוגים. רופא שכזה זקוק לאויבים. רק הצבעה על אויב היא העילה לשליפת החותמת ורישום האנטיביוטיקות. לא אחת. לא שתיים. נגד הליקובקטר מוכרים, רושמים שלוש. שילוב משהו משהו.
פרט מודיעיני על החיידק- הוא פורח בחומציות גבוהה. בנמוכה הוא מוריד הילוך. הוא שונא סביבה בסיסית. ממש כמו תאי סרטן.
קיבה מפרישה חומצה.
יותר חומצה כשמרביצים חלבונים. בשר. מוצרי חלב. כשלא מוהלים את הקיבה, הריקה, בכמה שלוקים של מים. גם ככל ששותים פחות יש חומציות גבוהה יותר. קולה חמוצה. קפה מחמיץ. עגבניות גם כן.
וזה סיפורו של הבחור-
עד שנת 2002 מעולם לא שמעתי על חיידק זה, הליקובקטר פילורי. H. pylori.
יום אחד הלכתי לאכול ב- KFC. המקום היה מזוהם. מצבי החמיר במשך 3 שבועות. קורקעתי למיטה עם כאבי בטן עליונה.
הרופא היה מנוסה, ללא ספק. הוא חשד בחיידק. לקחו לי דם לבירור. התשובה שבה אחרי כמה ימים. חיובית.
כיוון שהרופא, כפי שאמרתי, היה מאד מנסה, או רק מנוסה, הוא רשם לי את השלישייה האנטיביוטית המחסלת סופית. החלטתי להמתין עד שהבדיקה תאשר את נוכחותו של החיידק. ידעתי שכמעט אצל כולם החיידק נמצא. אז מדוע דווקא אני בצרות.
לאחר עיון באינטרנט בחרתי את דרכי. הבטן, כאמור כאבה עד מאד.
 התחלתי ב 700 סמ“ק מים. לשתות. כל שעה. אחרי 4 שעות הכאב פחת. שתיתי כוס מים, 350 סמ“ק, כל שעתיים. אח“כ שתיתי כל שלוש או ארבע שעות. ביום הטיפול הראשון, הנחיתי את עצמי לצום. בגלל הכאב ממש לא בא לי לאכול. הקשבתי לבטן. לא לרופא. הבטן חכמה. הרופא לא בהכרח.  למחרת אכלתי מרק עוף. אומרים הוא טוב. ביום השלישי שתיתי רק 3 פעמים ביום, ואכלתי מה שבא לי. טיפלתי בעצמי במשך שלושה ימים. ביום הרביעי האחות התקשרה וציינה כי הבדיקות חזרו. הלכתי לרופא. הבדיקה הייתה מאד חיובית לחיידק. הרופא הסביר לי על הצורך בשלושה שבועות של שלוש אנטיביוטיות. אמרתי לו ולאחות כי אין לי כל כאב. הם התקשו להאמין. שלחו שוב בדיקה. בדיקה שבה אך הליקובקטר לא נמצא, במינון הנדרש לדטקציה, למחלה. לכאב, לדיספפסיה.
הטיפול במים, כאמור, נעשה בשנת 2002. הבחור כתב שוב בשנת 2007. אין כאב. אין כלום. בלי חומציות יתרה החיידק יורד בכמותו לכמות המאפשרת חיים.
הטיפול האנטיביוטי היא די כולי-רע, או חולֶרָה במבטא פולני.
הרופאים מחפשים אויבים. מרבית החיידקים הנמצאים במערכת העיכול שלנו הם הכי ידידותיים שיש, במספרים או ביחסים הנכונים.
התוצאות המיידיות של הטיפול האנטיביוטי הוא דלקת בוושט, צרבת ורפלוקס. בשליש מהמטופלים!
מסתבר שהליקובקטר במינון נמוך שומר על הוושט מפני דלקות ומפני היחלשות השריר שבין הוושט לקיבה. אולי. יש חוקרים החושדים כי השמדת ההליקובקטר עלולה לגרום לסרטן הוושט.
ועוד כמה מילים על האנטיביוטיקה.
מקובל לחשוב כי מרבית המחלות המערביות נובעות מדלקתיות כרונית.
ההיגיון הקונבנציונלי אמר כי מתן אנטיביוטיקה ממושכת מאד תצמצם את הדלקת הכרונית.
דלקת זו היא הסיבה למחלות לב. לכן יצרנית אנטיביוטיקה אחת נתנה אנטיביוטיקה ופלצבו ל- 7,700 חולי לב למשך 3 חודשים.
במעקב בן שנתיים לא נמצא כל הבדל בין הקבוצות.במספר אירועי אוטם שריר הלב
המסקנה- האנטיביוטיקה מיותרת במקרי חולי לב. את מחיר התרופות ואת “מחיר“ תופעות הלוואי לא רשמו במסקנות.
הרפואה התרופתית היא הבעיה של העשורים שחולפים.
החיסונים הם סתם אסון אישי לאלו שאינם מבינים..