סיפורה של אמא אחת….

לפני חמש שנים החלה בתי להתלונן על כאבי ראש. כהורים טובים של ילדה מקסימה רצנו לרופא כדי להקל על הכאב, כדי לדעת מקור הכאב.
רופאת המשפחה ערכה בדיקות מקיפות. די מהר הצליחה הרופאה לאבחן כי בתנו סובלת מיתר פעילות של בלוטת התריס.
קבלנו הפניה לטיפול במחלקה האנדוקרינית בשניידר.

לאחר שהמומחה בבי“ח לילדים אישר את האבחנה, קבלה הילדה שלי טיפול משולב-
1) דרלין שלוש פעמים ביום. דרלין מוריד דופק. הדופק של הילדה היה מהיר. המהירות מקורה ביתר פעילות בלוטת התריס. בלי הדלקת הדופק היה יורד.
2) שלושה כדורים נוספים לאיזון (דיכוי?) של בלוטת התריס. שם הכדור היה מרקפטיזול, כמדומני.

עשינו מה שנאמר. לא סיפרו לנו על הסיבוכים האפשריים.

לאחר מספר ימים בתי החלה להתגרד בכל הגוף. עד זוב דם. בעקבות התייעצות במחלקה הוחלט כי מדובר באלרגיה לתרופה לבלוטת התריס. קבלנו מרשם חדש. תשעה כדורים ליום, נוסף לכדורים להורדת הדופק.

כעבור כמה ימים הופיעו כאבי פרקים.

במחלקה אמרו כי יש אלרגיה גם לתרופה השניה נגד בלוטת התריס וכי אין כל דרך אחרת לטפל ביתר פעילות הבלוטה אלא בעזרת יוד מסומן. נאמר לנו כי הטיפול ביוד רדיואקטיבי “יהרוג“ את כל התאים בבלוטת התריס, שסובלת מדלקת, שמתבטאת ביתר פעילות הבלוטה. בעקבות הרס הבלוטה לעולם הילדה לא תסבול מדלקת בבלוטת התריס. היא תקבל למשך כל חייה כדורי אלטרוקסין.

מה שהבנתי הוא שבמקום לטפל בבלוטה הסובלת מדלקת, שגורמת ליתר פעילות, הם מציעים להרוג את הבלוטה החיה, כדי ליצור בלוטה מתה, שפירושה תת פעילות, ולמצב החדש, בלוטה מתה, בעזרת השם, יש להם טיפול מעולה, לכל החיים. הורמון בלוטת תריס. מלאכותי.

פעמונים התחילו לצלצל באוזני, ונורות אדומות חלו להבהב מול עיניי.
אז מה קורה פה? הגוף זועק לעזרה ונותן אותות מצוקה, אך במקום להתייחס לסימנים ולתקן את הטעון תיקון, הורגים את השליח. מתקיפים את בלוטת התריס ואת הלב, הדופק בעוז, בכדורים שעשויים מחומרים רעילים, ואם זה לא עוזר אז מכניסים חומר יותר רעיל. יוד רדיואקטיבי.

למען האמת, תחושת הבטן שלי מלכתחילה הייתה שהכדורים לא טובים, לא מתאימים לילדה שלי. למה להוריד בכוח דופק, שהוא ביטוי לדלקת של הבלוטה. למה לדכא בלוטה חולה. האם אין גורם כלשהו שאחראי לדלקת הבלוטה, שבו צריך לטפל? חוסר הידע שלי וההנחה שהרופאים חושבים טוב ויודעים מה לעשות, כמעט הכריעה את הכף לטובתם. כמעט הסכמתי לתת לילדה שלי יוד רדיואקטיבי.

אבל תחושת הקישקע שלי לא נתנה לי לחתום על גזר דין מוות לבלוטה של הבת אותה גידלתי ברחמי, אותה ילדתי, ושעתידה, בריאותה, היו בידי.
החלטתי ללכת עם תחושת הבטן שלי. הייתי בוגרת וינגייט, תואר ראשון, מורה להתעמלות. האינטרנט היה האוניברסיטה שלי.

הוצאתי את בתי מבית החולים והחלטתי להיות, אני, הרופאה של בתי.
שיניתי את התזונה. שיניתי את הרגלי השינה של הילדה. עשינו תרגילי נשימה. תרגילי דמיון מודרך.
סילקתי מהבית מוצרי קמח לבן, סוכר, חלב. הכנסתי למקרר המון ירקות, מעט פירות וגם שמן זרעי ענבים.
הייתה לי תחושה ששמן הזה נכון למסלול בו בחרתי.
הקפדתי על שנת לילה מוקדמת, ללא רעשי רקע בשעות הערב (טלוויזיה). החדר של הילדה היה חשוך לחלוטין. לאחר ארוחת הצהרים בתי ישנה. כל יום.
בתי אהבה סרטי אימה. אסרנו עליה לראותם. רק קומדיות, רק סרטים מצחיקים.
למדתי את הילדה לנשום נכון, באמצעות תרגילים במשך היום.
עשינו הרפיות ודמיון מודרך.

הטיפול היחיד שבתי קבלה היה הדרלין, זה המדכא דופק מהיר. הבנתי שיש צורך לגמול את הילדה ממנו. מעולם לא עסקתי בגמילה. הרגשתי שאוכל, טוב יותר מכל מומחה. בתחילה הורדתי קמצוץ מהכדור השלישי ביום. חיכיתי מספר ימים כדי לוודא שהגוף התרגל למינון החדש. וכך בהדרגה ירדתי לחצי כדור שלוש פעמים ביום. בסופו של דבר הילדה לא קבלה אף כדור. אין ספק שסייעה בכך גם הרופאה שכל אימת שהגעתי לבקש מרשם מופחת, היא איימה כי לא תיתן לי יותר כדורי דרלין.

רופאת המשפחה שעקבה אחרי פעילותי הרפואית לא הייתה מרוצה. היא חששה מהדרך שמעולם לא שמעה עליה, דרך שאינה מקובלת על המומחים לדלקת בבלוטת התריס ברחבי העולם הקונבנציונלי. ניסיתי להרגיע (אני) את הרופאה כי הילדה למעשה תחת השגחת רופא אחר. זה היה שקר לבן. משום כך לא הסכמתי לומר את שמו. הרופאה לא נרגעה. לדבריה אף אדם בעולם לא הבריא מהמחלה הזו, ולכן אין “לנו“ סיכוי להחלים מהמחלה. מה שהיא לא ידעה שמעולם לא טפלה בילדה חולה אימא אוהבת, שאין לה מגע הדוק עם מומחים לאנדוקרינולוגיה.וגם, יש לה תחושת בטן יד ראשונה.

קבעתי בביטחון באוזני הרופאה כי בתי בת ה- 13 ואני נהיה פורצות דרך. הייתי בטוחה בכך. התכוונתי לכל מילה. לא הסכמתי אפילו למחשבה כי הבת שלי תהייה תלויה כל חייה בכדורים, ביחוד אחרי שימוש בחומר לא אנושי כמו היוד הרדיואקטיבי.
הרופאה הימרה על כישלון. אולי זו סיבת שיתוף הפעולה לו זכינו ממנה. היא אפשרה לנו לבצע בדיקות תכופות של פעילות בלוטת התריס. היא האמינה שנאכל בסוף המסלול את הכובע, שנזחל אל המומחים לאנדוקרינולוגיה , שידם עדיין החזיקה את המזרק מלא יוד מסומן, עתיר קרינה קטלנית.

בחודש הראשון ערכי TSH ,T4, T3, היו ללא כל שינוי. הרופאה חייכה. אך בחודש השני חל שינוי זעיר אך ברור. הרופאה עדיין חייכה. מחודש לחודש החיוך פחת. הייתה לי אמונה איתנה, לא ניתנת לערעור, גם בבדיקת החודש הראשון.

רק כעבור שישה חודשים נשמתי לרווחה. הבדיקות היו מושלמות. ילדתי החלימה לחלוטין. לא הצעתי לרופאה לאכול את הכובע. חבל היה על כל כובע.

חלפו שנים. כיום הנסיכה שלי היא בת 18. בריאה. היא עברה כבר את מבחני הקבלה כדי להיות מד“סית בצבא ההגנה שלנו.

על החתום: אימא של בתי.

1 86 87 88