זכרונות

הייתי מת לדעת למה דווקא אני.
הם לא היו מוכנים לענות על שאלה כל כך טריוויאלית.
הרי היו שם מיליארדים, אמרתי להם, ואולי הרבה יותר. מכל מיני, כולל כאלו שמעולם לא ראיתי. ככוכבים לרוב, נכתב היכנשהו.
תחושת הבטן שלי אמרה שהם שמו עין דווקא עלי.
קרובי משפחתי הרבים, שלא היו בסביבה, טענו שיש לי מאפיינים פרנואידים. שתמיד אמרתי שרוצים לתפוס אותי. הבט טמבל, הם היו אומרים לי, אפילו שהיינו בגודל זהה, כולל הגנום, הרי יש מיליארדים, או הרבה יותר, אולי ככוכבים לרוב, והם הרבה יותר מעניינים ממך. אז למה אתה חושב שדווקא אתה מעניין אותם. כי יש לי סקס אפיל ויש לי ערך רב, חי או מת, רציתי לומר להם אך שתקתי, כי בטח היו אומרים לי, כמו תמיד- טמבל. מלה שתמיד פגעה בשארית הגאווה הגנטית שלי…

הפעם לא טעיתי. הם תפסו רק אותי ברשת. העבירו אותי בתנאים אופטימליים למקום שממש התאים לי. החום היה נעים, תפור עלי. תאים היו. אוכל כמה שרציתי. המקום איפה תפסו אותי עם הרשת לא היה מי יודע מה, מה עוד שהייתי שם בודד, בלי אף קרוב. רשמו מעלי, עם כזה טוש בצבע שחור: רהט.
אלא שגם כעת הייתי ממש לבד. כל המיליארדים שלא עניינו את אותם אנשים, המשיכו בטיול, יש אומרים לים. יש כאלו, שנראו בעלי חזון, וניסיון חיים, שטענו שסופו של הטיול באגני חִמצון. אבל אני לא הייתי איתם עד סוף המסלול. מי שלא מסיים מסלול לא מקבל כלום. אפילו לא סָמַל.
למה דווקא אני, שאלתי כשהתאקלמתי.
ההיא עם הכיסוי על הפנים ועם הכפפות והפיפטות לא התייחסה לשאלתי.
הבנתי שהיא והוא לא מוכנים לענות לי.
אולי מבצע סודי, חשבתי לעצמי.

הימים הראשונים היו בסדר.
הייתי לבד. כל האוכל היה לרשותי. התחלקתי כמה שבא לי, ואחרי הסביבה המזוהמת שם, ברהט, הרגשתי מלך. אוכל, נח, מתחלק. כל כמה דקות.

"אפשר להזמין. הרבה טיפות." אמר כהה העור, עם מצח שנמשך למקום בו נעלמו השערות, שהיה תמיד גם עם זו.
הבנתי שמחפשים כמוני, בצורת נוזל אולי, שיוכלו לטפטף.
למה, שאלתי גם את זו וגם את ההוא, אני לא מספיק לכם?
שתוק, טמבל, ענו לי השניים, ממש כמו קרובי משפחתי. אתה רק התואנה, בלי עלה תאנה. בזכותך. אתה העילה. אתה הסמן הימני. בזכותך נוכל לפעול. בלעדיך היה לנו שיתוק מערכתי. לא היו שמים לב אלינו.

תוך שבועות הגיעו המשאיות. הארגזים נפרקו. הבקבוקים, המונים, הונחו בסדר מופתי. במיכלים. עם שמות. לא הצלחתי לראות. היה קצת רחוק.
מה זה- שאלתי את ההיא עם המסכה באחד הימים.
אלו בני משפחתך, כדי שנוכל לאתר אותם בהמשך בכל ביוב בארץ ישראל.
עדיין הייתי בודד. עצוב. קרובי היו בבקבוקים. קצת דחוסים, מוחלשים מהמסע שבטח עברו.
העצבות שלי שברה אותה כנראה כי היא הסירה קצת את המסיכה ואמרה:
"החלטת הבכירים שלנו הייתה שבכל מי שופכין מנקזי ערים, עיירות, קיבוצים, מושבים וכפרים, כמו פעם, יהיו בני משפחתך.
משפחתך נעלמה לנו מארץ ישראל.
כמו שהבאנו את היענים מאירן, כך הבאנו את בני משפחתך, מבלגיה."
ושבו בנים לגבולם? שאלתי.
יפה, יא חתיכת נגיף. נהיית חכם אצלנו!

וכמו שהיפיפיה עם המסיכה אמרה, באמת היה. תוך שבועות שקק המקום. התמלאו הצלוחיות, בצלוחיות הונחו בני משפחתי. עם שמות הרשומים בטוש שחור. כרכור ואום אל פחם ונהריה ופטיש ומסלול וראש פינה. את הצלוחיות הכי גדולות הם שמרו לשיכון קרובי משפחתי מתל אביב ומירושלים ומחיפה. גם מראשל"צ.

בסוף בסוף נפתחו השמפניות. ההמחאות הועבר.
אמרו שהילד ההוא, עם המום בלב ומלא קרובי משפחתי במעיים שלו, מת בגלל הלב. צחקתי.
המתים האחרים הואשמו במות עריסה.
אחרים בשפעת.
למשותקים אחרים אמרו שזה גילאן ברה. או ALS או סתם התעייפות כללית. תשישות מן אללה.
תמיד זה כך. יש להם ים של שמות להאשמה. יש לב במשרד הבריאות.
הם לא יודעים לתת כבוד למי שבאמת עושה את העבודה.
מְשָתקים אותי.
שכחתי להציג עצמי: אני פולי. אלו שלא מחבבים אותי קוראים לי פוליו.
רושם זכרונותי: ד"ר אריה אבני
19.8.2013