על הנשק הזמין….

אז ככה.
הכי נוח להאשים את הפיסטולט.
הוא, כמו היהודים, קל להאשים אותו במתרחש. הכול בגללו.
אפילו מטאטא יורה, שר מי ששר.
כבר פרעה, לפני כמה אלפי שנים, כשעדיין לא היינו ממש עָם אלא צבר שבטים מצאצאי יוסף, העלה חשדות נגדנו.
זה נכון שהיינו אז רבים.
באמת פרינו והתרבנו, כמו הכושים בדרום אמריקה הצפונית, אבל היינו ממש עבדים, עם מנטליות של עבדים, כמו הכושים באותו אזור שצויין קודם.
הכושים, השחורים, לא מרדו בלבנים. אנחנו לא היינו בנויים למרידה בפרעה במצרים. רק התפללנו שביום שישי יתנו לנו איזה סירון, סיר קטן, עם קצת בשר. אולי פולקה, הלוואי כנפיים.
אבל הוא, פרעה, כבר חשד בנו. אולי נצטרף אל אויביו.
ואנחנו – רק התפללנו לאותן כנפיים ביום שישי.
פסיכיאטר ממוצע היה מגדיר אותו, את פרעה, כפרנואיד.
זו אחת הפעמים הבודדות שאני מסכים עם פסיכיאטר כלשהו.
לדעתי, כל אנטישמי ( ואני לא מתכוון לאיזה מוסלמי או גוי שיהודי לבוש שחורים או עם צווארון לבן, דפק אותו כלכלית) הרואה בנו מעצמה כלכלית עם מחשבות זדוניות, עויינות גויים, הוא פרנואיד.
בקיצור, כבר פרעה חשד בנו, כי היינו רבים.
הגויים היום חושדים בנו כי אנחנו מעטים, ובטח יש לנו תוכניות מרושעות.
כמו כריש.
כמו עיט עם מצלמה.
כמו waze, אולי.
אבל למעשה בכלל לא רציתי לדבר על היהודים אלא על אותו הפיסטולט, שכל אמריקאי רשאי לרכוש.
גם כזה עם קנה ארוך, הקרוי רובה או מקלעון או רובה צייד.
הם, אובמה וצוות ליצניו, מאשימים את ריבוי כלי הנשק בארה"ב בהרבה רציחות.
תלמיד לוקח נשק ומרסס כיתה.
ברנש נוסע ברכב ופותח בירי על המון אומלל. המון בודדות ביחד.

אני, שיושב בקצה תבל, חושב לעצמי מי האידיוט המאשים אקדח או רובה ברצח עוברים ושבים שעוברים לשדות הציד הנצחיים.
תמיד אחרי הסקופ, המושך עין ותגובות נזעמות של אמהות ואבות, שאבדו את היקר מכול, ואחרי שההדים של הזועקים להגבלת נשק נעלמו במרחבי האוקיינוסים המחבקים את ארה"ב, פתאום, בסעיף קטן, פה ושם, מופיע כי הרוצח היה בטיפול פסיכיאטרי.

נשבע לכם שגם אני יריתי למטרות הרג. כמו עוד עמיתים למקצוע החיילות, בשירות הסדיר. במרדפים, בפשיטות, במארבים.
אבל היו לכך הוראות ברורות וידענו במי אנחנו יורים.
לאיש מאיתנו לא הייתה שקית עם תרופות פסיכיאטריות.
ירינו רק במוסלמים, שהתכוונו, על פי המחסניות המלאות וים של רימונים וחומרי נפץ, לטבוח בבני עמנו.
הם הרי משתפי פעולה נאציים מאוחרים.
וכשסיימתי את השירות, כמו כל החברים, המטרה ההיא הועברה לידיים צעירות יותר, שימשיכו לשמור על הבית.
המטרות היו לימודים או בניית העתיד האישי.
הפסקנו לחשוב על הרג.

אותם הרוצחים האמריקאים, לפחות בעיני, הם זכאים. הם אומללים.
הפסיכיארים שלהם דפקו להם ת`מוח עם הסמים הרצחניים שלהם.
הם, הפסיכיאטרים, לא כל כך מכירים מילה טובה או חיבוק. חלקם של "מטפלי נפש" אונסים מטופלים/ מטופלות, כמו שכתב השופט קובי ורדי בשביל לקבל דוקטוראט. הם אוהבים לדפוק את המחשב האישי של הפגועים נפשית, ולהכניס אותם לגולגים המכונים אתרי אשפוז לחולי נפש או בתי חולים פסיכיאטרים.
אותם הרוצחים, שלחצו על ההדק, לא היו בני אדם חופשיים. הם היו מסוממים.
הם, כמובן, לא קבלו חיבוק או מלה טובה או ניסיון לשנות את תנאי החיים, את אורח החיים.
כך שבמקום להאשים את הנערים, את הצעירים, שאצבעם לחצה על ההדק, יש להפנות אצבע מאשימה לפסיכיאטרים, שבטביעת אצבעם הרשמית חתמו על אותם הסמים הקטלניים, מעוותי מוח.

משרד הבריאות האמריקאי (המשפט שלי במשרד הבריאות הישראלי עוד לא תם), לצערי הרב, נזקו גדול מאות מונים מכל מעשי השחיתות של אולמרט, הרפז, אשכנזי וחסן.
הם ממש הורגים
ונשמרתם… כי איש בלמעלה לא סופר אתכם.