צירפתי את הגיגיו בזכות חכמתו. שאפו.

אתר זה כל כולו שלי. רק לי יש את הזכות לכתוב הגיגים.
שאני אתן להגיגים של משהו אחר להיכנס לאתר שלי?
בחיים לא.
מה עוד שלא בחרתי בו, אלא בנפתלי בנט.
אני יודע שמערכת החינוך מחורבנת. הילדים, גם שלי, וגם של כולם, הם בורות סיד שלא מאבדים אף טיפה. הם ספוג אלוהי, המוכן לקלוט כל דבר. יש בעיות עם חיסונים ותזונה שקצת פוגעים במוחם, אבל מי שהכי הורס אותם זה משהו במערכת החינוך.
האמת היא שלא ידעתי להגדיר מה.
ואז שלח לי משהו את ההגיגים של יאיר לפיד, ואז הבנתי.
אני שמח שלעם היתה תבונה לבחור בו וברב פירון.
אני יודע שבעתיד יהיה טוב.
גדעון סער הוא עורך דין. לא צריכים מוח של עורך דין לחינוך.

עוד מעט ארשום את ההגיגים של יאיר לפיד.
אני באמת אוהב אותו. כי הוא מנתח את המצב ברמה של בעל תואר דוקטור. הרבה דוקטורים בחינוך כתבו והכול הלך .offside. הוא שם את האצבע על הבעיה.
לא בחרתי בו כי יש בו אמונה קצת עיוורת במוסלמי ארץ ישראל. אני מאמין שהמוסלמים הם בגדול אויבי אוהבי החופש, התרבות המערבית ותרבות המזרח.
לתת להם ארץ בארץ ישראל?
שילכו לגלות לירדן ל 2000 שנה ואם אחר כך ירצו להתיישב אצלנו, נמנה בורר. אחד מצאצאי הרב כהנא.

והנה הגיגי יאיר לפיד, בנושא החינוך:

יש פרט מידע שקראתי לא מזמן שריתק אותי. מישהו עשה בארצות הברית סקר מהן עשר העבודות הכי נחשקות בעולם. ויצאה רשימה. לא הפתעה גדולה: מחלקת הפיתוח של אייפד ב"אפל", ואגף "בינג" במיקרוסופט, וכמובן יש שם איזה שתי משרות ב"פייסבוק", דברים כאלה… אבל הפרט המדהים הוא זה: מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.
אף אחד מהמשרות הכי נחשקות בעולם לא היתה קיימת לפני שבע שנים.
ואתם יודעים מה זה אומר על מערכת החינוך?
זה אומר שמערכת החינוך אמורה להכין לחיים את הילדים שלנו, אבל היא לא יודעת לאיזה חיים היא מכינה אותם. כי זו הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום: חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. תלמיד שמתחיל השנה כיתה א`, יסיים את חוק לימודיו בשנת 2024. אין לנו שום דרך לדעת איך יראה העולם בשנת 2024, מה יהיה חשוב ומה לא.
אז הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמד את הילדים ולדעת שהוא חשוב – זה ללמוד. אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים, ולתת להם כלים ללמוד בעצמם.
הבעיה היא שהמערכת – מערכת החינוך – לא אוהבת להודות בזה שהיא לא יודעת. אף מערכת לא אוהבת להודות בזה שהיא לא יודעת. אז היא מעדיפה להגיד למורים שלה – אתם לא יודעים. אתם המורים, אתם לא יודעים. אז אני אכין לכם את כל מערכי השיעור, ואני אחליט מהם הספרים, ואני אשלח מפקחים, ואני אציב לכם מדדים, אני הכל חוץ מדבר אחד – לתת בכם אמון.
קן רובינסון, שהוא אחד ממומחי החינוך הכי חשובים, והכי יצירתיים בעולם, הוציא לא מזמן ספר על חינוך שנקרא "המקום הנכון". והוא פותח את הספר בסיפור שהיה באמת:
הסיפור הוא על בית ספר יסודי, שבו המורה ערכה שיעור ציור לקבוצה של ילדים בכיתה א`. ובשורה האחרונה של הכיתה ישבה ילדה שסבלה מבעיות קשב וריכוז, ובדרך כלל התקשתה להתרכז בשיעור, אבל באותו יום הילדה ישבה יותר מעשרים דקות וציירה משהו, בריכוז עמוק, לגמרי בתוך הציור שלה. והמורה הסתקרנה וניגשה אליה, ושאלה "מה את מציירת"?
והילדה, בלי להרים את העיניים, אמרה, "אני מציירת את אלוהים".
אז המורה אמרה, "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה".
והילדה אמרה, "עוד רגע כולם יידעו".
אני אוהב את הסיפור הזה כי הוא סיפור על בטחון עצמי. הוא סיפור על מישהו שמאמין בעצמו. וזה סוג תמים של אמונה בעצמנו, שהולך לאיבוד. כי אם אני אקח קבוצה של ילדים בני שש, ואני אגיד להם לצייר את אלוהים, הם ינסו. הם ינסו משהו. אבל אם אני אקח אתכם – קבוצה של אנשים מבוגרים, ומשכילים, שלמדו תנ"ך, שראו את הקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג`לו, שיש להם הרבה יותר אינפורמציה מילדים בני שש – ואני אבקש מכם לצייר לי את אלוהים. אתם תסבירו לי למה אתם לא יכולים. אתם תגידו לי שאתם לא רוצים לפגוע באף אחד, אתם תצטטו את "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", וחלק גדול מכם יגיד לי, "אני לא יודע לצייר". כאילו שאם תציירו את אלוהים, בגלל שאתם לא יודעים לצייר, הוא לא ייצא דומה.
אבל הסיבה האמיתית לזה שאתם לא תרצו לצייר את אלוהים, היא שאתם תוצר של מערכת שלא האמינה בכם. ואנשים שלא מאמינים בהם, בסופו של דבר לא יכולים להאמין בעצמם. והמערכת שאנחנו גדלנו בתוכה היא עוד טובה הרבה יותר מהמערכת היום. כי כל המערכת היום מושתתת על דבר אחד: על אי אמון.
זו מערכת שאין לה אמון. אין לה אמון במורים, ואין לה אמון בתלמידים, ואין לה אמון בעצמה.
אין לה אמון במורים אז היא כל הזמן מודדת אותם. יש פיזה ויש מיצ"ב ויש אחוזי זכאות לבגרות, יש מדדי פיריון בחינוך, יש מדדים של ה-OECD, ושל הרשויות המקומיות, ושל משרד האוצר. זה כאילו שסביב כל מורה יש טבלה, והוא כל הזמן נמדד מול הטבלה, ומסביבו יושבים חמישה מפקחים שונים, מחמישה גופים שונים, שכל הזמן בודקים אם הוא עומד בתקן.
הייתי באיזה כנס שהיה בו נציג ממשרד החינוך של פינלנד – כמו שאתם יודעים פינלנד היא כבר כמה שנים מקום ראשון בעולם בחינוך – אז שאלתי אותו "איך התחלתם? מה היה הצעד הראשון שעשיתם כשהתחלתם שם את מהפיכת החינוך?"
והוא אמר לי, "פיטרנו את כל המפקחים."
אז אמרתי לו "מה פתאום?"
והתשובה שלו היתה, "לרופא אין מפקח, למהנדס אין מפקח, למה שלמורה יהיה מפקח?" אני לא רוצה להשמיץ פה את אוכלוסיית המפקחים, אני בטוח שהם אנשים טובים, אבל הם עובדים בכירים בתעשיית אי האמון. אם אתה לא סומך על מישהו, תפטר אותו. אם אתה סומך עליו – תסמוך עליו.
אבל למערכת שלנו אין אמון במורים, בדיוק כמו שאין לה אמון בתלמידים, אז היא כל הזמן עושה תרגילים, כדי שהתלמידים יהיו בשליטתה המוחלטת. ואתם יודעים איך נקרא התרגיל הגדול מכולם? הוא נקרא בחינות הבגרות.
בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.
אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא "אזור החוזק" שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את איזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.
בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות. למה? כי אז לא צריך לסמוך על המורים ולא צריך לסמוך על התלמידים, במקום זה מקימים תעשיה שלמה של מבחנים.
אתם באמת חושבים שהילדים שלנו לא מבינים מה קורה? אתם באמת חושבים שהם לא מבינים שהנסיון הזה לתחמן את הממוצע הוא הבעת אי אמון בהם, והבעת אי אמון במערכת, והבעת אי אמון ביכולת של המורים שלהם לעניין אותם?
הבן שלי, ליאור, יעשה בשנה הבאה בגרות בתנ"ך. למה? הוא לא צריך לעשות בגרות בתנ"ך, הוא צריך ללמוד תנ"ך. תנ"ך זה ההיסטוריה שלו, והמורשת שלו, והביוגרפיה הרגשית שלו, וזה גם הספר הכי טוב שהוא יקרא אי פעם בחייו. ואם הוא ילמד אותו, ילמד אותו בשביל ללמוד ובשביל להבין – הוא יאהב אותו. אבל ללמוד לבגרות זה ההיפך מללמוד.
היום הם לא לומדים בשביל לדעת, הם לומדים בשביל לעבור את המבחן. את המבחן באהבת יעקב לרחל, ואת המבחן בעקידת יצחק, ואת המבחן על מהפכן בשם ירמיהו, ואת המבחן על אלוהים. הם צריכים לעבוד מבחן על אלוהים ולהוציא לפחות 60 באלוהים.
למה? כי למערכת אין אמון בהם. המערכת לא מאמינה שהם מסוגלים לאהוב את הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, או להבין אותו, אם לא תהיה בחינה.
ותחשבו מה זה עושה גם לאמון שלהם במורים. הילדים לא מתייחסים אליהם בתור המורים שלהם, אלא בתור כלי להכנה לבגרויות. אבל אם במקום בחינת בגרות את הציון שלהם בתעודת הגמר ייתן להם המורה שלהם – המורה שמכיר אותם, שלוקח בחשבון גם השקעה, ואהבה, ואת ההבנה של המאמץ שעושה כל ילד – תחשבו איזה שינוי דרמטי זה יעשה במעמד המורה. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להאמין במורים שהם רוצים ללמד, ואנחנו צריכים להאמין במנהלים שהם יודעים לנהל, ואנחנו צריכים להאמין בתלמידים שהם מסוגלים ללמוד, ואנחנו לא מאמינים להם.
שואלים אותי מה הדבר הראשון שאני אעשה אם אני אהיה שר החינוך. זה מה שאני אעשה. אני אבטל 262 בחינות בגרות מתוך ה-265. הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.
ואי האמון לא נעצר שם.
למערכת גם אין אמון ביכולת של תלמידים להיות יותר טובים מההורים שלהם. היא לא מאמינה שתלמיד שנולד עני, בשכונה ענייה, להורים עניים, יצליח אי פעם לצאת מזה.
היתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן