על חכמת חנוך לוין, עוד כשהיה איתנו..

"מר לוין"- קראתי את שמו של הנבדק הבא, בעמדי בפתח חדר הרופא.
כן, הוא ישב שם קרוב לדלת, בין הלקוחות (כך החליטו בקופת החולים לקרוא לחולים, על סמך מחקרים ומתוך תפילה חילונית שהם יזרימו ממון לקופתה המתרוקנת), וכבר החל להתרומם ממקום מושבו.
האמת היא שלא הלכתי שנים רבות לאופרות ולמחזות ואפילו לערבי בידור עם המצחיקנים נמנעתי מלכת. זה בגלל המרגמות. הייתי רגם בצנחנים ומאז שמעתי חלקית. כך שלשמוע חלק מהבדיחה, לעיתים רק את השורה האחרונה או משפט פה ומשפט שם מהמחזה, וכל זאת למרות שכאזרח הגון קניתי כרטיס בסכום מלא, לרוב ללא הנחה, לא נראה לי שווה את המחיר. כל ידידי, שלא היו ממש ידידי באותו הרגע, וזה כלל את אשתי, אמרו שיש לי שמיעה סלקטיבית. נכון, שמעתי חלק מהדברים. אז מה ששמעתי זה היה בסדר, אבל מה שלא הצלחתי לשמוע והם רצו שאשמע, מאד, כי היה לכך אינטרס סמוי או ברור, זיכה אותי באופן מיידי בתואר "השומע הבררני". "תוריד את הפח הוא אף פעם לא שומע" היא הייתה אומרת לידידותיה, ושכחה לציין שהיא צועקת כשהיא שומעת את האוטו שלי בחניה, עוד בטרם המנוע כבה והדלת טרם נפתחה.
אז מה בעצם רציתי לומר? שכשקראתי "מר לוין" לא חשבתי לעומק. כי לוין יש המון. גם לדוד שלי קראו לוין, הלל לוין, וגם לבן שלו קוראים אבישי לוין.
לך תדע, אם אתה לא מתעניין במחזות, שחנוך לוין "יש רק אחת"(נא לאיית בנוסח הונגרי).
אחותי אומרת שהוא גדול המחזאים בישראל. ואז נזכרתי שפעם עיינתי באיזה ספר שירים של אותו לוין ומה זה הרגשתי טוב.
כמומחה למחלות דרכי עיכול וביחוד המעי הגס והטחורים והנפיחות, התמוגגתי למקרא שיריו. סוף סוף פגשתי מקצוען פרוקטולוגי מילולי, שאמנם אינו עובד עם כפפות, אבל אחרי שיר אחד שלו, הגם שאתה מתמוגג מנחת, אתה חייב לרחוץ את הידיים. עם סבון, לא סתם נטילת ידיים של ידידי הדתיים קודם אכילת הלחם, שהיא רק הזלפת מים זורמים ללא נוגד חיידקים כלשהו.
ואז אותו חנוך לוין נכנס לחדרי, ועימו נכנסו עוד שני רופאים כי שלום מזכיר המרפאה אמר שחנוך לוין נכנס אלי לחדר.
רק אז הבנתי מי זה חנוך לוין.
לא ציינתי, וזה אולי מיותר לציין, כי לשני חברי היתה שמיעה אבסולוטית, והם הלכו למחזות כחלק מעולמם התרבותי של בני אנוש בעלי שמיעה.
שמיעתם הטובה התחדדה עוד יותר בזמן שהגיעו תלושי המשכורת לידי המזכיר הנאמן.
מה בעצם קיבלתי מחנוך לוין, שבגללו ישבתי לכתוב והעמסתי על הקורא שהגיע עד שורה זו (ועל כך אני חייב להצדיע לכם)
המון מושגים ומידע שלא נתבקשתי כלל לתת (דוגמת האמת הכלכלית שמאחורי השימוש במושג לקוח, שלי, בגלל התמחותי, נראה כליקוק תחת של הנהלת קופת החולים ולא הערכה אמיתית לאנשים בזכותם היא קיימת).
אחרי ששמעתי מה ששמעתי והשמעתי את שהשמעתי (מרגיש כמו גנב מש"י עגנון), ורשמתי מה שרשמתי, התנהלה לה שיחת ידידים בינינו, כאלו מה שנשמע לא נשמע כלל ודנים היינו בעניינים שברומו של עולם. בענייני רעיונות, ביחס אנשי אומנות הבמה למחזותיו, וביחס ההנהלה לרעיונות שהשמעתי.
ואז אמר חנוך לוין את מה שבעצם קיבלתי ממנו. שלא תחשבו שמה שהוא אמר לי נקלט מיד במוחי. אומר זאת אחרת, אולי נקלט מהר אבל לא עוכל, לא ממש נטמע, לא ממש הפך לחלק ממני, אפילו לא ממש הובן. בעצם, המשפט שלו, עם התבונה שבו, משום הזמן שחלף בין ההשמעה לבין תחושת הבעלות על כל משמעותה, הכניס גם אותי להגדרת הזבוב שבמשפט שלו.
פתאום הייתי זבוב. איזה צחוק. אבל במחשבה נוספת, שמחתי שהגעתי לרמת זבוב, כי על פי המשפט של חנוך לוין ברור, אם מתעמקים ברעיון, כי יש כאלו שאפילו לרמת זבוב לא יגיעו, כך שלמרות שהוגדרתי כזבוב, למרות שאני כבר רופא מומחה ובעל יכולות אנליטיות מסוימות, היותי זבוב הוא לא בדיוק ביטוי של זלזול וזילות הפרט האנושי.
וכך אמר לי חנוך לוין, תוך שהוא מביט בעיני, והוא רציני כדרכו, כהמשך לאותם הדברים שהושמעו ומעין סיכום של כל הנאמר:

רעיון טוב הוא כמו חרא
זו רק שאלה של זמן
עד שהזבובים יחושו בערכו.

הוא קם, לקח מרשם, לחץ ידי והלך לו משם.