הפגישה בכתום

פגישה בכתום

יום קיץ. הדקות האחרונות קודם השקיעה היו מקסימות. השמש כבר בא לה לטבול בים, לאחר סיבוב ארוך בשמים. כמוה כפועל בנין הצמא למקלחת צוננת בתום יום עבודה מפרך.
כל אותו יום היה באמת יום נדיר. החום היה נוח וחולצה שלא נדבקה לעור העידה על לחות אנושית.
אם השעה הייתה מקסימה והשקיעה נהדרת, אם הרוח הייתה קלילה ומלטפת, לא היה
כל צורך לדרוש מהים להיות מקסים. כזה הוא היה. לא כמו ראי, שאינו מגלה אות חיים, הוא היה. הים טרם השקיעה שלח אדוות קלות שליטפו את חול החוף כמו אצבעות אוהב המרפרפות על גו נאהבת, הנענית למגע בגרגור של עוד.

כף היד הכבדה, שנחתה על כתפי, קטעה חלום של כתום.
ד"ר אבני, אם איני טועה, אמר לי גבה הקומה, שעמד כה קרוב עד כי להביט
בפניו גרם לאי נוחות בעמוד השדרה הצווארי.
כף ידי נבלעה בכף ידו וזכתה לטלטול הגון. שיטה ידועה לקבלת מידע. ראה השב"כ.
הזיכרון פעל במהירות מחשב- על, כך ששחזור הפגישה עם ידידתי סוזנה הופיע
מיידית על המוניטור המוחי שלי, כולל שם המבוקש. ד"ר סאנשיין. ד"ר יהוידע
סאנשיין. בעצם פרופסור. שם שלא שוכחים.
יהוידע סאנשיין, מיהר להציג את עצמו. ואל תשכח, אמר תוך החמרת הסבר,
שבנסיבות לא פורמליות, אתה קורא לי יהוידע, ולא ד"ר סאנשיין או חס וחלילה
פרופ' סאנשיין, כמו שקוראים לי כל המתקשים לשכוח שאני חופשי,
ללא מסגרת רפואית. יתברך שמו על החופש שהעניק לי, הוא הוסיף,
תוך שהוא תולה מבט מלא יראה שובבית בכתום של שמי מערב.

מה עושה ידידי הצעיר מול הים בשעות כה יפות, במקום להאזין לסבלו של החולה
המצוי. הפסו חולים מן הארץ ? התעניין ד"ר סאנשיין.

לא פסו, עניתי, ומיד עלתה על קצה לשוני השאלה, שנפלטה בטרם עצרתיה:
מותר לשאול בן כמה אתה, שאלתי בקול שלא היה מוכר לי, ושהיה ניסיון
לחמוק מקולו של רופא השואל חולה כדי לרשום עוד פרט בתיק, קול שאין בו עניין
אישי ממשי בתשובה.
גילו של ד"ר יהוידע סאנשיין סיקרן אותי מאד. מאד. קשה היה לנחש אותו על סמך
הניסיון שלי. בחור כמוהו, גבוה ורזה, ניראה כמו בן בלי גיל.
פניו היו מלאי עוצמה. מבט חד, צלול ונבון, מבט שיכול להתהדר בו בחורון בן
שלושים, שכל עתידו לפניו ומוחו רוחש תוכניות ברות ביצוע. ברור שד"ר סאנשיין
עזב מזמן עשור זה.
בן שמונים ותשע, עבדך, אמר בלי כל גינון בקולו וקד קידה קלה, כיאה לבן החינוך המערבי
או המאד מזרחי. לא מהמזרח הקרוב. תשעים בדלי הבא.
לך תאמין, למרות שלא היה כל מקום לפקפוק. ד"ר יהוידע לא היה זקוק לבניית רושם.
ידיעת הגיל שלו, כאשר אתה משוה את גילו לחיוניותו, היה הרושם במלא עוצמתו. הלוואי עלי.
בן שישים ואחת אנוכי, קדתי מולו, כשידי הפרושות לצדדים אוחזות בשולי חצאית דמיונית,
קידה שקדו בנות כיתתי בפולין בהשיבן לשאלת המורה.
חן, חן, ענה בשובבות תוך שהוא מסב פניו אל עבר הים ומשעין את ידיו על מעקה הטיילת.
רְאֶה את השקיעה. תמיד מקסימה. בזכותה יש זריחות, חייך וקרץ אל הים.
וכך עמדנו לנו השניים, שותקים, מחכים לסיום הטבילה, לשנייה בה הקרן האחרונה עוזבת
את השמש הטובעת לכל הלילה.
מה אני עושה כאן מול הים, ללא אף חולה? חזרתי על השאלה שנשאלתי לפני כן.
אני מובטל.
בפנסיה מרצון?
הו, לא, קופת החולים הכללית שלי, כלומר אנשי המנגנון, הביעו שביעות רצון
כשלא הבעתי התנגדות לפיטורי.
אונס, מעשה מגונה, מעילה באמון או מעילה בכספים ? שאל ד"ר סאנשיין בקול ששלל על הסף אפשרויות כאלו.
לא, ד"ר סאנשיין היקר, אני ילד טוב ירושלים, יחסית.
אז מדוע ידידתי סוזנה קראה לך "הכי משוגע שיש" ?
כי יש לי תכונות שהספרות תקרא להן דון קישוטיות, ואחרים קוראים לי
"המורד במוסכמות שקריות".
להמשיך בתחקיר או מספיק ? שאל ד"ר סאנשיין בחיוך ממיס כל.
בוא נעזוב את ההיסטוריה שלי. אני מקווה שיהיה לנו עוד זמן להעלות את הנמוג
בערפלי האתמול. סחבתי איתי את סוזנה באותו הכינוס כדי ללחוץ את ידך
ולנסות להיפגש איתך. ההרצאה שלך הייתה מקסימה. הרגשתי עצמי עומד
על הבימה, כשאתה דיברת. כל מה שחשבתי, אתה אמרת, במילים שהייתי מתקשה
לברור, ובעוצמה ובשכנוע שאיני יודע אם יהיו לי אי פעם. הרגשתי שאני חייב
לשבת איתך ולהעלות את הרפואה שלנו על שולחן הניתוחים, כדי לראות
מה יש לפנינו, בר חיים או פגר בסוף דרכו.
הו, הו, הו, אמר ד"ר סאנשיין, תוך קימוט מצח במבע של תמיהה.
אילו מילים, ד"ר אבני. מה אנחנו, יחידת קברנים? ואולי כן !
ראה ידידי הצעיר. אני מקווה שמפאת גילי לא תעיז להביע סירוב לבקשה הבאה.
אחת לשבוע אני נופש לי בבית קפה זה, הסמוך לים, בשעות אחר הצהרים.
שם אני רק איש, בן בלי תואר, נהנה לשמוע את שיחות שותי הקפה.
אתה מוזמן להצטרף לשולחני. כסא עבורך כבר יש.
לא יכולתי לומר לא. לא רציתי לומר לא. כול כולי הייתי כן, הכי כן שרק אפשר.
נפרדנו בלחיצת יד. ושוב טלטול הגון. חזק עדיין הבחור שלי. מששתי את ידי ואת החיבור לכתף.
יש אלוהים. יש יד.