על מחלת סרטן. חלק א`.

על מחלת הסרטן. חלק א`

איזו באסה.
הראש שלי כבר שם, ורק הגוף שלי עדיין תקוע כאן.
ידעתי שיש לי זמן די והותר, ולכן מהרתי.
תשאלו, מה פירוש יש לך זמן ולכן אתה ממהר.
ובכן הכלל מקורו באמרה של נפוליאון בונאפרטה, שנאמרה עוד לפני שהחלו להרעיל אותו
בארסן (אם אני לא טועה. זה מה שנמצא כנראה בריכוז קטלני בשער ראשו).
וכך, ספרו לי, הוא אמר, "כשאני ממהר, אני מתלבש לאט". נחמד, לא?
ומכאן אני מסיק, בבחינת היפכא מסתברא, כי כשיש לי זמן, חייבים למהר, כי כמות הבעיות שתצוץ יש מאין תהפוך את הזמן העודף לזמן קצרצר.

ד"ר יהוידע סאנשיין כבר ישב לו, ללא ספק, בבית הקפה שלנו, מביט על הים, שהיה כנראה חלק כראי.
בחדשות הערב דברו על ים רגוע וגלים לא גלים. השמש בודאי לבשה כבר כתום, אחרי שֶהָחָלִיפָה הצהובה של שעות היום גרמה לרבים לעצום עיניים בגלל זהרה הטבעי.
הכתום התאים לה, לשמש, בשעות בין הערביים, כשהחום החל לעלות מהאדמה ומהים מעלה והותיר אותנו עם משב רוח קליל, שלא היה בכוחו להרים את פני הים אפילו לגובה אדוות.

הוא בודאי יושב לו וחולם, ואני, שהיה לי קודם המון זמן ולכן מהרתי, ישבתי לי תקוע בתוך הדייטסו הקטנה שלי, מביט בשמשה שאבק וחרקים מרוטי כנף כיסוה בזמן מסעותיה ברחבי הארץ, ויושב ומחייך במקום לקלל.
איך הקטנה סידרה אותי.
באמת שאהבתי אותה, ולמרות שכולם אמרו לי שאם החלפתי מנוע סימן שכדאי לחשוב על מכונית מהימנה יותר וידידותית לסביבה, קשה היה לי לשכוח חסד נעוריה.

בסך הכול שכחתי את האורות דולקים. זה הכל. לא שמעתי את הזמזום היבבני של המתריע האלקטרוני, שאינו מסוגל להניע את קרום התוף שלי שהורגל לרעש יציאת פגז מרגמה מהקנה הנוטה לו.

וכך ישבתי לי, חייכתי לשמשה שבקשה קצת מים וסבון, וידעתי שאני תקוע.

ד"ר סאנשיין ראה אותי יורד מהמונית ורץ במעלה המדרגות.
שוב הדייטסו, שאל כמו מוסר דרישת שלום לאשה ומעלה נשכחות, שלא שכחתי.
הנהנתי בראש תוך שאני מוחה את דמעות המצח המיוזע.
למה כל כך הרבה לחות באויר, שאלתי עצמי, וכל כך מעט מים בכנרת.
כשאני כבר שואל את עצמי, קשה לי למצוא תשובה שאהנה ממנה.
ועוד ספרו לי שהשאלה, ולא התשובה, מצביעה על האינטליגנציה. לך תבין.

ד"ר סאנשיין החזיק בידו את עיתון ה"ארץ".
חשבתי שהוא לא מתענין במלל של העיתונות, ובאירועים החולפים, ואת דעותיו על כל העיתונות כבר הכרתי היטב.
אלא שהפעם החיוך שלו היה אחר, לא כתמול שלשום. חיוך שהתקשיתי להגדירו.
התיישבתי תוך שאני מתעלם מעיניו שבעיתון.
ואז, פנה הוא ישירות אלי, מרים את העיתון כלפי.
מדור הספורט !
אלוהים, הוא קורא במדור הספורט ! הייתי המום.
ד"ר יהוידע סאנשיין, ד"ר לרפואה, (יש הקוראים לו פרופסור, ואז הוא מניד ידו בביטול. מנהל מחלקה פנימית עד לא מזמן בבית חולים במרכז הארץ, ליד "בר אילן", שעומד לחגוג בקרוב את יום ההולדת, אך הוא כלל לא מעונין בצרמוניות לכבוד שנתו התשעים), מבטל את זמנו. ד"ר יהוידע סאנשיין קורא במדור הספורט !!!

טוב, אז תמיד הוא היה גבוה. והיה בנבחרת כדורסל של התיכון בעיר הולדתו, ובנבחרת המכללה, לבנבן בודד בין כהי עור ומהירי כנף. אבל זה היה די מזמן, בין מלחמות העולם.
הוא דחף את העיתון לעברי, הניח את אצבעו על הכותרת ואחר כך על תמונה, שהצבע הצהוב בלט בה. חולצה צהובה, משקפי שמש, בחור צעיר על אופניו.
טור דה פראנס. מצאתי עצמי שקוע בקריאה, כאילו ד"ר סאנשיין עדיין תקוע בדייטסו שלי עם המצבר הריק, לאחר ששכח אורות דלוקים, ליד הבית, ואני ממתין לו, כאן, בבית הקפה שלנו, וקורא בעיתון שלו.

ארמסטרונג, או מה שקרוי בעברית יד חזקה, זכה זו הפעם השלישית בטור הנוראי ההוא.
יפה, אמרתי לד"ר סאנשיין, אבל מה לו ולנו. בחור נחמד, נמרץ, אופי ברזל, מנצח בעליות,
במחנה אימונים עושה דברים שלא יאמנו ( עולה 5 פעמים, וגם יורד, קטע של 18.7 ק"מ
בשיפוע 7.2% חמש פעמים , ביום אחד, שזה כמעט 200 ק"מ).
באנו לדבר על רפואה, חולי, בריאות, סרטן, כיצד לשפר את מצב האומה, ואתה מביא לי בחור נמרץ עם יד נטויה או זרוע חזקה, במדור ספורט? מה קורה כאן, שאלתי.

מה הנמרצות הזו? מה הדבקות במטרה? אולי יש כאן כוונה? חייך לו אלי ד"ר סאנשיין.
חשבתי שאתה בעינינים, מכיר את הבחור האמריקאי הזה, את ההיסטוריה שלו. חשבתי שנוכל לראות בבחור הזה את המודל שלנו לדיון, על בריאות וסרטן ועל מה שביניהם.

טוב, חשבתי לעצמי, היכן טעיתי.
לא טעית, אמר ידידי יהוידע, כאילו קרא את מחשבותי. הבחור הזה היה רוכב אופניים מעולה הרחוק מהצטיינות. עד שחלה בסרטן, סרטן אשך עם גרורות, גם בראש. הוא קיבל טיפול של הקרנות וכימוטרפיה, אבל המאמץ להרוג תאים על ידי רופאי האונקו` הרי לא מענין אותנו. (ד"ר סאנשיין היה קורא להם רופאי האונקו`, ללא תוספת ה"לוגיה", כי הוא טען שאין להעניק "תואר מורה תבונה" למי שאינו משתמש בהגיון בריא).

מה שחשוב לנו שאותו הבחור, ארמסטרונג, ויתר על התזונה המערבית האופיינית, עבר לתזונה ששנינו מנסים להשתיל במוחם של חולינו שעברו שטיפת מוח מילדות וחלו בזכות התזונה ההיא. ולא תאמין, מרוכב מעולה סתמי הוא הפך לרוכב הטוב ביותר בעולם.
תזונה, ידידי הצעיר, תזונה שהיא התחזוקה, ואופי של ברזל, ורצון לנצח, מחזירים את הכוחות החיסוניים שבנוק אאוט מעיפים כל מטרד סרטני.
ועל זה, יקירי, נרחיב את הדיבור היום.

נזכרתי. בפגישה האחרונה בקשתי שנחשוב למה מופיע הסרטן.
היו לי מספר דקות.
שלחתי מבט אל המלצר, שלכד אותו בהיותו באויר, וכיון עצמו לשולחננו.
כרגיל, אמרתי.
כרגיל, הוא ענה ונע בקלילות לעבר המטבחון.
שתי כוסות בדולח, מים מינרלים, פלח לימון במקומו, ועוגיה אחת, קטנה, בצלחת קטנטונת.
עוגיה של קמח שיפון מלא.

פעם, לפני שנים, כשהיינו מתישבים בבית הקפה שלנו לשיחות " מה חדש? מה יהיה?", היה ד"ר יהוידע תוקע את מבטו באותו צלחת עמוסת עוגיות, שהייתי מזמין כדי לפנק בלוטות הטעם. והוא, היושב מולי, היה נועץ בי מבט לא נהיר, ולא שואל "מה הטעם".
הרבה זמן חלף עד ששאלתי מדוע הוא לא נוגע בעוגיות.
ולמה אתה כן? הוא ענה בשאלה, מסוג שאלות ששואל רופא פנימאי.
כי אני פולני, נפלט לי מפה עמוס עוגיה המשפט המתנצל הזה.
זו לא מחלה, הוא ענה.
חלפו שנים. נותרתי פולני קצת, ולזכר הימים ההם הזמנתי עוגית שיפון קטנה, אחת.

עלי לציין שד"ר יהוידע סאנשיין לא פחד. הוא לא פחד מהחיים ולא פחד מן המוות, לא מאלוהים, לא מהשטן, ולא ממס הכנסה.
וכך יכול היה לאמר לי בין לגימה קטנה לרעותה, בקול נינוח, כשחיוך מקשט את פניו,
"אנחנו חייבים להחליט ולקבוע אם הטבע, הקרוי גם אלוהים, עשה עבודה מחורבנת, כמו שרואים בילד עם סרטן דם קטלני או עם סוכרת נעורים, או שנוכל לאמר על כל מעשי ידיו – מה יפו ".

כשאני נזכר בכל האומללות שראיתי בבתי חולים, את רקבון חולי הסרטן, את הריר המטפטף מפי המשותקים, את זעקות חולי הנפש, את מיסכנות הילדים הצמודים לדיאליזה או הילדים שהלחיים שלהם חושבות להתפוצץ מרבוי הסטרואידים, הרגשתי שהמשפט "הוא פישל" הוא רק מזעור כשלונותיו היצירתיים.
ולפעמים, כשראיתי את הילוד חסר גפה, חשבתי לי ש "שוב פישל" או סתם נוקם ונוטר.
או, הייתי לפעמים חושב, שלא הוא אשם. אולי אבות אכלו בוסר ושיני בנים…..
ואולי, חשבתי, אמהות אוכלות בוסר ויוצאי רחמן נובלים. קשה היה לי להסביר לעצמי למה וכיצד לתינוק בן תשעה חודשים יש סרטן במעי הגס, דבר שכיח בגיל שבעים.
מדוע וכיצד לילדים רכים יש סרטן במוח, בכליה ובעוד איברים.
אולי באמת היושב לו במרומים פישל ביצור, בגדול?

"לי אין כל ספק- המשיך ידידי המהורהר- שבריאָתו את החי, בין אם נמשכה ששה ימים או שני מיליארד שנה, היא היצירה הנפלאה בחלד, שאין גדולה ממנה.
הבורא ברא אותנו בריאים ונתן בנו מנגנוני הגנה לאין ספור, כדי לקדם את כל המרעין שהיו צפויים פעם. ונתן לנו חוקים, שאי סטיה מהם מונעת התנגשויות.
בטבע הטבעי אין סרטן. בטבע שלא זוהם אין ממאירות.
אין סרטן לדגים של מים נקיים, אך כל דג רביעי בוגר, במקומות שזוהמו על ידי תעשיין חמדן, נושא את ניצני הממאירות. כך זה בים הבאלטי, לצער כל שומרי הטבע.
אין חיות יבשה, במרחבי הטבע שלא טונף, שהסרטן פש בגופם.
בני שבט ההונזה שבהרי תת יבשת הודו, החיים בקלות עד גיל 100 ונשותיהם יולדות גם בגיל 50, לא מכירים את הממאירות האוכלת בנו, בני המערב, בכל פה.
ישראל שלנו, כמו שאתה יודע, בין המובילות בעולם בשכיחות סרטן השד.
התזונה שלנו, ולאו דוקא מי נהר הקישון, היא הסיבה לסרטן זה. אנחנו המובילים בצריכת הגבינות הרכות בעולם ואין לי כל ספק שהקשר בין סרטן שד האשה ועטין הפרה אינו קשר מקרי. אני מאשים את מועצת החלב ואת תנובה ובנותיה בהרס הבריאות של עם זה. אבל מי שומע? מי יעזור לי לזעוק?

ד"ר סאנשיין, אמרתי באי נחת, מה זאת אומרת מי יעזור לי לזעוק? האם לא אני כתבתי את הספר "עזוב ת`עטינים שלי"? הרי תמכת בי לכל אורך כתיבתו. ואם הספר סולק מעל מדפי סטימצקי, כנראה בגלל לחץ אחת מיצרניות החלב, מה אני יכול לעשות.

"הו, דוקטור ברמילי
אתה עשית
עד בלי די"
כך אמר לי ידידי גבה הקומה, תוך שפניו אומרות עליצות,
"אתה ואני זה רק שניים, ושנים זה כלום. לשנים, או מעט יותר, קשה לשכנע שישה מליון ישראלים, היושבים כאן, בארץ אבות, עם בתי חולים ומחלות הצומחים בקצב של תעשיית היי טק בתקופתה היפה.
בקשנו לשוב ולחשוב על אותה הקללה שהולכת קדימה, ואנחנו קוראים לה סרטן, ומתפללים שתלך אחורה. האם יסכים הסרטן להעצר, ללכת אחורה ולא לקחת.

ישבתי שותק. ככירורג, ישבת