גישה לא בריאה לסרטן שד.

דבר אחד נהיה בטוח.
לא אשאל יותר את נועלה, הבת שלי, מה שלומה של אתי.
האחרונה הלכה לעולמה אתמול.
שבע שנים היא נאבקה בכימותרפיה שנתנו לה האונקולוגים.
והם דחפו לה, והיא האמינה בהם.
למען האמת, האמונה הזו, והבטחון שלה, ומצב הרוח האופטימי, עזרו.
אין צל של ספק.
אם הייתה יודעת, כמוני, מה סופם של דומיה, עם סרטן שד, בידיים של האונקולוגים, היא הייתה הולכת הרבה יותר מהר לשדות הצייד הנצחיים.
ההלוויה אתמול הייתה מאד מכובדת.
אתי, ז"ל, הייתה באמת אישה נדירה.
שבע שנים של סוף ידוע מראש. מגיל ארבעים ושלוש בואכה חמישים.

והנה סיפור הקדמה.
היא הייתה אולי בת שבעים.
לאימא שלה היה סרטן שד. חתכו, הקרינו, הרעילו בכימותרפיה. הלכה תוך שלוש וקצת.
סטטיסטיקאי בכיר מאד פרסם עבודת מחקר בארה"ב האומרת כי האונקולוגים, בממוצע, בטיפולם, מקצרים את חיי חולי הסרטן פי ארבע, מאלו שחמקו מהם ולא עשו כלום. פי ארבע.

בקיצור, אותה אישה שאמה חלתה ומתה, חטפה גם סרטן שד.
מה עשית, גברת, שאלתי?
כלום, היא ענתה.
לא הלכת לרופא או מישהו אחר.
לא, היא ענתה.
אז מדוע פנית אלי, שאלתי.
המליצו עליך.
השד שלה כולו היה סרטני. העור עדיין שמור. גרורות לא היו.
ועברו כבר 11 שנה מאז שהיא גילתה את הגוש בשד.

נתתי לה כמה הנחיות.
זו הייתה האישה השנייה שבאה אלי עם סרטן שד ללא כל טיפול, גם היא אחרי 11 שנים של אי טיפול. היו לה גרורות.
לא הצלחתי לעזור. היא נפטרהה באיתמר.

אתי, הצעירה שהלכה שלשום, הייתה עוד קרבן של האונקולוגים.
היא סירבה כל טיפול שאינו בתחום מומחיותם.
סבתא יוכבד הבטיחה לשלוח לי את ספורה של צעירה אחרת, שממש באותה תקופה שאתי חלתה נמצא גם אצלה סרטן שד עם גרורות בכבד.
היא נסעה לקובה ומטופלת עד היום ברעל עכבישים.
בלי כימותרפיה.
היא חיה מצוין עד היום הזה.
אני סקרן להעביר לכם את סיפורה.
ככל שנדע יותר, האונקולוגים יעלמו כמו בועות סבון, אם הם לא יבדקו את ההצלחות של האונקולוגיה החדשה.