הייתי די המום מעוצמתה של אמונה.
קודם, כי גם אני שייך למקצוע.
מקצוע הרפואה.
הוא בא מרחוק. בדרכים היה בטח שלוש שעות. בטח שני אוטובוסים. וגם היו פקקים.
הוא היה זקוק למתורגמנית.
שפתו הייתה רוסית.
והמומחה ידע עברית. בטח גם אנגלית. אבל לא רוסית.
לילד הייתה בעיית כליות. עבר ניתוח אחד ברוסיה. השני נעשה בישראל.
ממש לא מזמן.
האבא אהב את הילד. שהיה כמעט בן ארבע.
בתו הקטנה נולדה לפני פחות משנה. ישראלית לחלוטין.
אז הוא שמע על הרופא ההוא, שהוא נפרולוג מאד מאד מוערך, ע"י רופאים וגם על ידי הציבור.
לילד הקטן כבר הייתה אי ספיקת כליות כרונית.
הוא רצה לדעת מה עושים, וממש לא נעים, הוא רצה לדעת מה הפרוגנוזה שלו.
האמת, שלא הייתי בחדר עצמו, שם ישב הרופא והאבא והילד והמתורגמנית.
קיבלתי את המידע מהמתורגמנית, שהייתה מזועזעת.
הילד, אגב, היה פעלתן ומלא מרץ. כמו הארנב של בטריות מהסוג ההוא.
שיחק עם מכוניות המון.
נראה בריא לחלוטין.
ההמלצות של המומחה ההוא, שאיני רושם את שמו, היו שהילד ייקח כעת, למשך 3 חודשים, אנטיביוטיקה מונעת. לא. אין לו זיהום כעת, אבל, לדעתו, מי יודע. אז שייקח.
הנחיות תזונתיות? כלום.
והפרוגנוזה? מתים בגיל ההתבגרות. אין סיכוי אחר. זה מניסיונו.
וכמה עלה לו הביקור?
2000 שקל.
הייתי המום.
את ההנחיות האלו יכול היה לתת גם רופא משפחה.
בקשתי מהמתורגמנית שהילד יעשה תרבית שתן כל שבועיים….לבדוק אם יש זיהום.
ושישנה את התזונה.
אני מאמין באמונה שלמה שהילד עכשיו, עם הנחיות נכונות, מה לא ומה כן, יוכל לבוא להלוויה של המומחה לנפרולוגיה.
והמומחה ממש לא זקן, אבל קצת יהיר. כך היא אמרה, דוברת רוסית, עברית ואנגלית.