נטילת נשמות ילדים קטנים ועוד ילדים….

אתמול שמעתי את הידיעה על האמא הצעירה שהרגה במו ידה שני עוללים שהיא ילדה.
היה בא לי לכתוב באותו הרגע שהיא לא אשמה.
הייתי בטוח שהיא על תרופות פסיכיאטריות.
הייתי בטוח שאיזה נקבה מזורגגת, או יותר, עם שיער מחומצן או לא, משירותי הרווחה, מעורבת.

אבל לא ישבתי מיד לכתוב. נראה לי לא הוגן להישמע קצת נביא.
האם הייתי בטוח בכך. כן!
האם חששתי שייתכן ואני טועה? הסיכוי לכך היה נמוך, שואף לאפס.

בינינו, גם הבחור השחור שרצח בוושינגטון, אתמול, ברור היה לי שהוא על תרופות פזיכיאטריות. ברור היה לי.
רק היום הדבר נמסר באמצעי התקשורת. היה לו פסיכיאטר שדפק לו את פעילות המוח. לא אישית. אלא
באמצעות רעלי מוח שיצרו בשמחה ובששון יצרניות ה"תרופות". הוא, הפסיכיאטר המומחה, רוצח מוחות, רק חתם על מרשם קטלני.
אז קחו את הרגליים שלכם ולכו לנמל יפו.
לא. לא לאכול. לא לשתות. אפילו לא להביט בים, שהיה מקסים לפני כמה ימים, כשאני הייתי שם. לכו לראות את התערוכה שבחלקו הכי דרומי של המתחם שבנמל.

כשיצאתי מאולם התערוכה רשמתי על הדף של מארגני התערוכה שמעבר לים, שבקשו את חוות דעתם של המבקרים, שתי מילים- בני זונות. הכוונה לפסיכיאטריה ולפסיכיאטרים.
התערוכה מזעזעת.
ראשי הפסיכיאטריה בדורות הקודמים הוצגו ללא כחל וסרק, עם מסמכים. אבחנתי הייתה- חולי נפש ושונאי אדם.
ברור שאין להם כל מושג במחלות הפסיכיאטריות, ביחוד אלו ש"נבראו" בשנים האחרונות ונפחו את "ספר התנ"ך" הפסיכיאטרי.
אבל זה כלום.
הייתי סולח לבני הזונות על האבחנות.
אף אישה לא נכנסה להיריון ממבט או ממילים.
אף חולה שדיבר ושמע לא יקום וירצח, גם אם הוא שחור או אימא מאוקראינה.
כדי לרצוח חייבים לעוות את פעילות המוח וליצור אווירת פחד. איום.

כדי לרצוח חייבים להיות אשמים. לאו דווקא מי שירה או נעץ סכין.

האימא האומללה חייבת לצאת זכאית אם היא תחייה. היא אינה אשמה במות ילדיה, ברצח.

על דוכן הנאשמים ברצח הילדים יש להעמיד את הפסיכיאטר שלא הבין שהוא עלול לעוות פעילות מוח ע"י הרעלים המוחיים שהוא רשם לאישה האומללה.
מימינו או משמאלו, על דוכן הנאשמים, חייבת לעמוד העובדת הסוציאלית, עובדת "רווחת המוות", שאיימה על האישה שילדיה יילקחו ממנה. בת יוק. חלאת הרווחה לא חשבה לעזור לאישה, עולה חדשה, אומללה, בדיכאון (בגלל הגרוש? אונס?התעללות נפשית?), לעודד, לחייך, לתת לה יכולת לנשום. החלאה משירותי הרווחה
איימה בחטיפה מאימם של שני המלאכים הקטנים, שציוריהם נותרו יתומים באותו בית מגורים.

שמע ישראל- שתרד האש מן השמים ותשרוף את כל עובדות הרווחה שבמעשיהם נותקו אימהות אומללות מילדיהם. וגם את אלו מירושלים.

המוח של האמא, המוסיקאית, הרגישה כמו מיתר כינור, הפך למורעל בגלל הפסיכיאטר ימ"ש.
כל שהיה נחוץ היה האיום של נקבות מטעם שירותי הרווחה.

בלי כרטיס טיסה, בלי כל אפשרות לברוח, נותר לאם רק מקום אחד לחיות בו בשקט, ללא איום, עם ילדיה. לתמיד.
המקום היה שם, בשמים.
לא היתה לאומללה ברירה. היא שילדה אותם, היא שפחדה מאובדן המלאכים שלה.

היא זכאית.
אם האשמים האמיתיים לא יענשו בבית המשפט דמטה, שערי הגיהינום ימתינו להם. אצל היושב"ם הכול פשוט. הכול שפיט.
—–
ואת המילים הללו קיבלתי מטל, כמה שדקות אחרי שהכתוב נרשם גם בפייסבוק:

אין מקרה אחד בכל ההיסטוריה שאמא רצחה את ילדיה ולא היו מעורבות שם תרופות פסיכיאטריות. ידוע שהן מגבירות גם נטיות אובדניות. אחד המורים שלי בביה"ס לרפואה טבעית המשיל תמיד את התרופות הללו להכנסת היד "על עיוור" לארון חשמל. לעולם אין לדעת אילו נתיכים יישרפו… והיד של הפסיכיאטרים כל כך קלה על העט… מיליונים מסממים את עצמם לדעת ברשיון וזוכים באושר מדומה מהפצצה המתקתקת הזו, במקום להסתכל לבעיות שלהם ישר בלבן של העיניים ולהתמודד.‏"

חלפו רק יומיים ועוד שני ילדים נרצחו ע"י אביהם.
חוות דעת פסיכיאטרית קבעה שהוא אינו מהווה איום. הפסיכיאטר שרשם זאת חייבים לעמוד לדין על סיוע לרצח.
ובינינו, אותו פסיכיאטר באמת שווה לתחת.
ואם הרוצח הכה את אשתו ואיים ואולי גם אנס, והיה יושב בכלא על מעשיו, המלאכים הקטנים היו ממשיכים לגדול ולצמוח.

שָמָע ישראל ונתן לנו שופטים עיוורים, פסיכיאטרים חולים ועובדות רווחה בעייתיות עד מאד.