סתם עצוב בגלל איזו לימפומה….

היום זו האשה השניה שהתקשרה אלי השבוע. שתי נשים עם לימפומה.
אשה עם לימפומה או אישה עם לויקמיה או אישה עם סרטן שד, אין סיכוי שתגיע אלי או לאחד החברים שלי, שמנסים להושיט יד לחולים שטעו בדרך, שיות טועים.
המסכנים. הם באמת יודעים מה שהם יודעים ופתאום, ההבנה צונחת עליהם.
זה תמיד אחרי סבב אונקולוגי אחד או שניים.
אני מקנא באונקולוגים.
הם יושבים בבניינים מפוארים עם משרדים מעוצבים, כאלו שמושכים עין. כמו נייר הדבק שתלו פעם מהתקרה, כדי ללכוד זבובים או המלכודת של ארי נמלים, שאצלו אין אפס.

שתי הנשים עברו סבב שכלל כימותראפיה, שהיא חומרים קטלניים (ראה נשירת שיער, פגיעה בלב, במערכת העיכול, ריאה, הורדת מנת משכל) והקרנות. התקוות היו בשמיים למרות חירבון איכות חיים בזמן הטיפול. היהודים בשנת 1939 לא האמינו כי בני תרבות יכולים להביא לשואה.

בסבב השני, כשנמצא ב PET כי הגידול שהתכווץ שכח מההתכווצות וצמח, הן קבלו עוד מכה, תוך חריש מוחי עמוק קודם זריעה חוזרת של תקוות.

כשהחשש החל לכרסם אצלן באברי ההבנה, הן פנו אלי. שתיהן באותו שבוע.
וזה כאב לי.
כי כל סבב של חומרי מוות והקרנה מחמיר את המצב הגופני, את המצב החיסוני של קרבנות אי ההבנה, חולות הסרטן. ובכך מצמצם את הסיכוי להתרחק מאנשי חברה קדישא.

ארשום כאן בקצרה, כי באריכות יירשם בספר "אונקולוגיה: המתה בחסות החוק" שיופיע ב 2015 כי הסרטן אוהב:
סוכר
מיעוט חמצן
סביבה חומצית

כך שבשלב הראשון של טיפול- יש לדאוג
לצמצום קטלני של פחמימות,
שיפור זרימת דם- שקט, רוגע, מדיטציה, פעילות גופנית,
לדאוג לצמצום חומציות- ירקות מכל הסוגים, קטניות, שומנים טובים, סודה לשתיה…..

שיהיה טוב לכולנו ורע לאנשים רעים.