על ואן גוך והפסיכיאטרים….

אמרו לי שהתערוכה של ואן גוך בגני התערוכה בתל אביב מיוחדת ומרשימה.
אז הלכתי היום לשם.
אין ספק שהתערוכה מקסימה.
לא. אין שם אף תמונה אורגינלית. אבל יש שם, בצורה וירטואוזית וירטואלית(?), את כל שהבחור צייר בכל תקופת חייו כצייר.
התקשיתי להאמין. ואן גוך צייר במשך 10 שנים בלבד.
בסוף ירה בראשו ומת.

אבל מה שרציתי לכתוב במסגרת ההגיגים שלי זה כי ואן גוך כתב כמעט מה שאני כתבתי בספר החדש, שאמור להופיע בקרוב.
שם הספר "סיפורה של אישה אחת".
יש שם ניתוח דבריו הכתובים של פסיכיאטר אחד.

כשואן גוך הרגיש שהוא ממש משוגע, הוא בקש להתאשפז במוסד לחולי נפש. הוא שהה שם חודשים. זה עלה לאחיו תיאו, ששילם עבור האישפוז, סכום לא קטן. ואן גוך ציין כי הוא יצא מהאשפוז במצב לא טוב יותר מאשר כשהוא נכנס.
לאחר שהוא עזב את המוסד אחיו בקש שד"ר גאשה ישגיח עליו.
וכך כתוב תחת הפורוטרט של הרופא:
ואן גוך החל לעבוד על דיוקנו של ד"ר גאשה שבועיים לאחר שפגש אותו. הוא חיבב את הדוקטור,אבל כפי שהסביר במכתבו לאחיו תיאו, הוא הרגיש שאין תוצאה גדולה המופקת מהיותו תחת טיפולו. הוא אמר שבעיות העצבים של הדוקטור עצמו רציניות כמו הבעיות שלו.

זה מה שאני טוען. ההבדל בין חלק מהפסיכיאטרים וחוליהם, בבתי חולים, שהראשונים הולכים הביתה אחה"צ, בעוד שהאחרים נותרים כלואים במוסד הסגור. אלו גם אלו חולים.
כשתקראו את הפרק המתאים בספר, קרוב לוודאי שתסכימו עם ואן גוך ואיתי.