יעל, העורכת של הספרים שלי, שלחה לי את הכתבה על המורה למדעים מחיפה, שמצאו אצלה סרטן עצמות די אגרסיבי, אם לא מאד אגרסיבי.
היא הייתה מועמדת לניתוח, שנדחה, ונדחה ובפעם השלישית היא אמרה שלום למחלקה האונקו- אורטופדית באיכילוב ונסעה הביתה.
היא, כאישה שהיא מורה למדעים, המדברת על נושאים הבנויים על מדע וחשיבה והגיון, הבינה שהמדע דהיום הוא נחמד אבל מחר הוא לא יהיה הוא, וכול שישאר לנו זה לסמוך עליו, על היושב"ם, שהוא באמת אבי המדע, של אתמול, של היום ושל המחר.
אבל היא לא הייה רק מורה. היא הייתה גם קשובה לאותות שהם לעיתים גם מופתים.
דיר בעלק, אמרה הנוצריה ההיא, דוברת שפה חסרת "פ", יש לי אלוהים וישו וגם כמה צמחים ותבלינים, והם אמורים לתקן את מה ששבת מכל מלאכתו.
וכך היה.
הבדיקות הצביעו כי אותו הסרטן נראה, כמו שיאמר כל כירורג, כמו מורסה, כמו זיהום ממוקד. ברגל. מורסה שהחלימה ללא מגע יד אנוש.
קצת תפילה, הרבה אמונה, וכורכום ופרג ועוד כמה דרי מטבח והופ… עורבא פרח.
הכי נחמד היה לשמוע את הרופא. המומחה לכריתת עצמות עם סרטן.
הוא היה אפילו מוקסם שגידול כל כך אגרסיבי יכול להיעלם. הוא לא ראה כזאת מעולם.
לא ראה כזאת מעולם!
כי עד היום כל הניתוחים בוצעו בזמן. לא היו דחיות שלוש פעמים. ואיך שראו את הממצא- כרתו. לא נתנו מעולם לתפילה ולכורכום הזדמנות.
כשהמומחה ההוא יתחיל בטיפול הזול, הפשוט ואפילו ללא טיפת דם, הוא עשוי לגלות שחלק שָמֶן מהגידולים יעשו אחורה פנה ויפרחו כמו אותו עורב שבאו אליו במקל או באבן.
היושב"ם שלח לנו את הנוצריה ההיא כדי שנפסיק לחשוב שהאונקולוג הוא האיש הנכון.
ההבראה נמצאת בחדרי הלב ובחדרי המטבח.
יעלי, תודה על הכתבה.
