לחיי הזיקפה שבדרך…
בינינו, מה יש לנו עוד בחיים?
מה הכי כואב לנו לאבד?
מצאתי מאמר נחמד על נושא כאוב.
זה שהזיכרון קצת דועך זה לא הכי הכי, זה לא כל כך נורא.
זה שהשריר והשלד והארובי והאנאירובי כבר לא מה שהיו- זה חלק מתהליך רב שנים. אמורטיזציה בשפה שחוקה.
אבל כשהמתדלדל האישי לא זוקף קומתו- זו מכה מתחת לחגורה.
כי מה בכלל נותן לנו את התחושה כי למרות הכול, לא השתנינו?
וכאן המחקר הרפואי מאיר את עינינו:
1) אם אתם משתמשים תכופות בנוגדי כאב (ראש, שרירים, פרקים…) כמו אספירין או איבופרופן- הסיכוי שהזקפה תשכח את נעוריה יורדת ב 38% לעומת אלו שלא צורכים את ה"תרופות" הנ"ל.
2) רכיבה על אופניים לא נועדה לגבר גבר. רכיבה 3 שעות בשבוע מפילה יכולת גברית זו ב 72%. לרוכב המודאג יש פתרון- כיסא מתאים. מוכרי האופנים יודעים.
3) סוכר גבוה הרסני. גם לכלי דם. בסוכרת כלי הדם מאבדים גמישות. חוסר גמישות מצמצמת זרימה וללא זרימה טובה, הבולבול לא יפרוש כנפיים. קינמון יכול לסייע להוריד את רמות הסוכר. גם מגנזיום. גם כרום. גם ויטמין D.
4) תמצית רימון- מה טובו אוהליך, יעקב וכל אחד מאיתנו.
5) המרעיבו שבע והמשביעו רעב. התייחדות פעם בשבוע או יותר שומרת על הכושר. פחות יחסי מין מקטינים את הזיכרון המקומי.
6) ומה בדקו הפינים מפינלנד- שניקוז אשכים וערמונית 21 פעמים בחודש מונעת צרות מערמונית. דיר באלאק- למי יש את הזמן ואת הכוח? לפינים? בחשכת החורף?
אנחנו, הלבושים כגברים, בואו נעשה המעט כדי לשמור על הזקיפות, זקיפות הקומה.1
