הגבס שנשכח
דעה אישית – מתי ואיך ניתן להבריא מסוכרת
תארו לעצמכם איש, אישה או ילד, ששברו את הרגל. ברור שנוסעים לבית חולים, וזה כואב.
המזכירה הנבונה, הרושמת את האבחנה המשוערת, מזמינה את האורטופד. גם זה ברור.
עוד לפני שהאורטופד מגיע, מארגן התורן הכירורגי – המכיר, קרוב לוודאי, את האורטופד מתורנויות קודמות – צילום מתאים לבעיה האורטופדית, כדי לחסוך זמן בילוי של המטופל במיון.
הגפה השבורה מצולמת, מלפנים ומהצד, הרנטגנולוג רושם משהו, או לא, ועם הצילומים חוזר הלקוח למיון.
שם, בחלק מהמקרים, מגבסים את הרגל בחדר הגבס. נכון, יש מצבים בהם צריך לנתח, למסמר, לקבע, אבל אם נניח כי לפנינו מקרה טריוויאלי – ואני מתייחס, כמובן, לא לאורטופד השלם, אלא למטופל השבור, הנאנק – מה שיש לעשות הוא לקבע את השבר בגבס כלשהו, לבצע צילום ביקורת (כשקיים ספק), לכתוב מכתב סיכום ושחרור, לתת הוראות: מה, כמה, מתי, וזהו. הביתה.
עכשיו תארו לעצמכם שהלקוח, שדידה לביתו על רגלו הבריאה, התרגל לגבס. נניח אפילו שהיה זה בתקופת החורף, והלקוח, שתמיד קר לו, לא רק התרגל אל המצב אלא אף נהנה ממנו. הוא פשוט שכח שהגיע הזמן להסיר את הגבס.
עבר החורף ובא האביב, ואחריו פלש חום הקיץ.
בתוך הגבס היה יותר חם. האזור הפך לח ודביק, והריח הבריח אפילו את זבובי הקיץ. הלקוח שלנו פונה לחדר המיון. האורטופד שהוזעק מסיר את הגבס. ומה הוא מוצא תחת מעטה הגבס? רגל מדולדלת, עם ניוון קשה של שרירים. אטרופיה.
למזלנו הרב, הסיפור מצוץ כולו מן האצבע. לא תמצאו אורטופד, זקן או קשיש, ששמע על מקרה כזה. כל המגובסים, קטנים כגדולים, אינם שוכחים להתייצב לטקס הסרת הגבס.
במהלך חיי גיבסתי הרבה גפיים, והסרתי גבסים רבים, כאשר שהיתי בהשתלמות אורטופדית או בחדר המיון בבית החולים "סורוקה".
ולמה המצאתי סיפור כזה? כי בכל זאת קיים "גבס" ששוכחים להסירו. אולי אין זה ממש גבס, אבל מדובר בתמיכה דומה – החשובה לתהליך ההבראה הראשוני, ואשר אין ספק שהיא קריטית ומהווה לעיתים החייאה של ממש – הנשכחת במקומה וגורמת נזק, שקרוב לוודאי איננו הפיך.
מדוע התנוון השריר באותה רגל עטוית גבס?
כי מה שלא מתפקד – מת, פחות או יותר. תנו סטרואידים – פגעתם ביותרת הכליה, כי מדוע עליה להפריש סטרואידים אם היא מקבלת אותם בייבוא ישיר, המבטל כל מוטיבציה לייצור עצמוני?
והאם בלוטת התריס תייצר את ההורמון שלה, אם הוא ייכנס למערכת חופשי-חופשי, היישר מן הבקבוק המכיל כדורי אלתרוקסין?
בנושא בלוטת התריס, ואודות האיוולת הרפואית הקונבנציונלית, ארחיב בסוף הפרק הזה.
כדי שקוראים בעלי ידע או רקע רפואי לא ינטשו אותנו בשלב זה, מוטב שאבהיר ואזכיר כי התכוונתי לדבר לא על הרגל השבורה, כי אם אודות סוכרת הנעורים.
הילד מובא לחדר המיון. מצבו חמור. הוא כבר יבש. מאוד. סוכר זורם בדרכי השתן שלו.
אבחון המחלה נעשה בקלי קלות. מייד נותנים לו אינפוזיה עם מים ואלקטרוליטים, ועל-פי בדיקות המעבדה גם אינסולין, להורדת הרמות הגבוהות עד אימה של הסוכר שבדם.
בגיליון הילד נרשמת האבחנה: סוכרת נעורים.
גזר הדין: אינסולין עד סוף החיים.
אבל בואו נביט על האירוע בעיניים לא קונבנציונליות, כלומר לא מקובעות.
הילד שלפנינו בא במצב של אי-ספיקה לבלבית, או בעצם, אי-ספיקת תאי ביתא בלבד.
רק תאי ביתא, יוצרי האינסולין, נפגעו.
שום תא אחר, לא אנדוקריני (הפרשות פנימיות = הורמונים), לא אקסוקריני (הפרשות חיצוניות = מיצי עיכול), לא נפגע בלבלב. מיליארדים תאים שמורים בלבלב, ומתוכם נפגעו רק תאי ביתא, כביכול עשה זאת כירורג וירטואוז: "חיסול ממוקד", השולה את הדומן מן המוץ.
האם חוסלו כל תאי הביתא? האם חדלו כליל לתפקד?
על-פי המאמרים הרפואיים, במצב חירום כזה יש פגיעה תפקודית ב-90-80 אחוז מיכולות התאים.
בחשבון פשוט, נותרו בין 20-10 אחוז מהיכולת התפקודית של התאים. כלומר, בערך 20 אחוז מהתאים חיים, ואינם הרוסים!
הגבס ההוא, התומך כדי לאפשר את האיחוי הראשוני – הוא האינסולין במקרה שלפנינו. הנוזלים שהוזלפו משלימים את החסר שנוצר אט-אט בגופו של הילד החולה, קודם האבחון, בשבועות של צמא שהלך וגבר.
הפגיעה הכירורגית, הממוקדת, בתאי הביתא הפזורים בלבלב, היא פגיעה חיסונית – סוכרת נעורים היא מחלה אוטואימונית.
האם יש בידינו לפעול נגד פגיעה זו? אין ספק שלרופאים האמונים על משחקי המערכת החיסונית יש מה להציע. אבל לשם כך נחוץ לנקוט גישה משולבת, מולטי-דיסציפלינארית, ולא להשאיר את הילדון החולה בידיהם של רופאי הילדים, המומחים לסוכרת, שלא יצליחו לרפא ולו זאטוט אחד.
יש מה לעשות. ניתן להציל את הילד. ניתן לשלוף אותו מהנפילה אל המחלה הכרונית. חייבים להפסיק מייד את המגע עם מוצרי חלב!