כמה מילים על דלקת בכבד…

אני מניח שאינכם מכירים את זהר מהמועדון שלנו, מועדון אופטימיסט. אפילו שזהר אצלנו יש רק אחת.
חותרים בשם יוסי יש אצלנו מינימום ארבע. אריה לפחות שניים ועוד כמה אראל`ה ודומיהם. איל יש לנו שניים, אבל כמו שכתבתי, זהר יש רק אחת.
כשהיא באה מצד דרום מזרח ואני מצפון מערב, בחניה, השמש ממש נכנסה לי לעיניים כך שממש לא יכולתי לראותאת פניה, ובטח לא את עיניה. את נראית לי חולה, ציינתי כשזיהיתי אותה. אפילו רזית. באה לחתור כעת, כשכולנו חזרנו מהחתירה? באתי לראות את הים. מתגעגעת. על הפרצוף של זהר נמרח חיוך. לא ראית את העיניים שלי? היא שאלה.
לא יכולתי בגלל השמש. סובבתי אותה דרום מזרחה ואז הבנתי.
זהר הייתה צהובה. סינית קראתי לה.
כעבור מספר ימים עשינו הערכת מצב, על פי תחושותיה ועל פי ממצאי מעבדה. זהר הייתה בדרך להחלמה.

על דלקות כבד למדתי פעם, כשהייתי סטודנט.
אח"כ הלכתי לכירורגיה.
נתקלתי בה כשהשתלמתי שנתיים בגסטרו. המחלה לא עניינה אותי. אותי עניין מה מתרחש במעי הגס.
הטרום סרטן והסרטן.
כשלקחתי מזהר את השתלשלות העניינים, הבנתי שנפלה לידי פנינה רפואית.
בקשתי ממנה שתרשום את השלבים השונים של הצהבת שלה.
כי אני חושב שזה מאד מעניין לקרוא איך הגוף של זהר הגיב לנוכחות אותו נגיף הכבדי הראשון. A.
וכך היא כתבה לי:

חביביה, לבקשתך כמה מילים על צהבת שלי, או בעיקר, על ההרגשות הראשונות טרום האיבחון והדרך להחלמה.
חזרתי מהדרכת טיול באתיופיה. כל הקבוצה חזרה בריאה ורק אני, המדריכה, חזרתי נכת נגיף, בלי שידעתי על נוכחותו.
בימים הראשונים בישראל היה הכול בסדר גמור. מעולם לא פגשתי נגיף ממשפחת דלקת הכבד, או שמא לא שמתי לב עד כה.
שבוע קודם הופעת הצהבת קרה דבר מוזר. חוש הריח וחוש השמיעה שלי התחדדו מאד. חברות ספרו לי על התופעה בזמן ההיריון שלהן. עד כמה שזכרתי לא נדבקתי בנגיף ההיריון באתיופיה. חוש השמיעה היה כל כך חד עד שהייתי חייבת להנמיך את עוצמת המוסיקה בזמן נסיעה ובבית. כמעט לחש היה כמעט רעש עבורי.

לא יכולתי לאכול הרבה. לא בגלל הטעם או המרקם או שילוב הצבעים.
חוש הריח הורה לי מה לאכול. בעיקר מה לא.
אחר כך באו חוסר התיאבון, שלא נגזר מחוש הריח המושחז, וגם בחילה וסחרחורת.
היו מאכלים שלאחר כניסתם הושלכו החוצה. הקאה. ההקאה היתה שפת הגוף. זה לא בשבילך, כבוד זהר המדריכה, אמרה הגופה שלי.
אחר כך בא החום, שטיפס עד 40 מעלות. הצמרמורות לא איחרו להגיע. הפכתי לסמרטוט.
לרופאה שפניתי אליה היתה ראיה חדה. קביעתה היתה החלטית. הגם שספרתי לה כי חזרתי זה עתה בפעם המי יודע כמה מאתיופיה, היא רשמה את האבחנה שלה. סחרחורת. Vertigo. נשלחתי הביתה עם כדורים, שהיא התמורה ההגיונית בסיום בקור אצל רופא. הכדורים היו נגד בחילה, שאכן היתה לי. גם.
במשך שבועיים הדברים היחידים שבאו אל פי, ורק הם פטורים מהקאה תגובתית, היו מים עם לימון ותפוחים חמוצים אפויים. רק כעת, כשאני על מסלול ההחלמה, הבנתי את הכמיהה ללימון ולתפוחים חמוצים. חמוץ עדין יכול לעודד את הכבד לעבוד. למעשה אלה שני דברים המומלצים בצהבת.
אבל אני, שלא פגשתי אף נגיף ממשפחת ההפטיטיס, לא ידעתי שהכבד מת על חמוץ. מיץ לימון ודומיו.

שבועיים לאחר תחילת התלונות העיניים נצבעו בצהוב, אפילו הרופאה שרשמה את הסחרחורת בשורת האבחנה, העדיפה את הצהבת כאבחנה שבאה בחשבון.
על פי הבדיקות זו הייתה דלקת כבד שנגרמה ע"י נגיף מסוג A.
לכל תושבי ישראל יש את הנוגדנים לנגיף זה, בעקבות הדבקה בגן או בשירות הצבאי.
ואני, שסיימתי את הגנון והגן בהצטיינות, וגם את השירות הצבאי, וקרעתי את כל היבשת השחורה בהמוני טיולים והדרכות, לא זכיתי עד גילי המופלג ללחוץ את ידו של אותו הנגיף.

ד"ר אבני בקש שארשום את כל הסיפור כי, כך הוא טוען, שזה נורא נחמד להקשיב לשפת הדיבור של הגוף. הגוף מגיב בשפתו. שינוי בחוש הריח היא שפתו. גם הבחילה היא שפתו. כל שינוי מהמצוי אומר שיש פעילות בגוף. לרוב תגובה לשב"ח.

מעניינת לא פחות הייתה החזרה לאכילה בשלב ההחלמה.
לאחר שלושה שבועות דלי מזון מכל סוג שהוא חזרתי אט אט לאכול. לאחר מחקר שלם באתרי אינטרנט למיניהם למדתי כמה דברים חשובים. נודע לי ששומן בקיבה לא הולך עם החלמה של הכבד מהדלקת.
החריג הוא שמן קוקוס. פרוסת לחם כוסמין מרוחה בשמן קוקוס עם טופו היה למעדן. שמן הקוקוס נספג בלי הרבה השקעת אנרגיה ובלי לאמץ את מערכות הכבד. ולראייה, זהו השומן היחיד שגופי מקבל כרגע בשמחה. ד"ר אבני הציע לי לנסות אט אט להגדיל את המבחר הנלעס, תוך האזנה לגוף. האינסטינקטים הם חזקים ומועילים אבל הסתקרנתי וניסיתי לטעום כפית טחינה. כפית אחת. הגוף אמר לא בבחילה שהופיעה זמן קצר אחרי הבליעה. פחמימות פשוטות לא התאימו לי. חלבונים מהחי, שהיו הופכים אותי בעבר למאושרת, לא התקבלו באהדה כשהגיעו למעי הדק. למרבה ההפתעה גיליתי שיש הרבה מה לאכול. צריך רק להשקיע מחשבה תוך האזנה לתגובת הגוף.
זהו. אני מחלימה. חזרתי לחתור. הצהוב נעלם. ד"ר אבני קורא לי סינית. מזל שאין נגיף שעלול להפוך אותי לשחורה. אני מתה על אפריקה.