LAS- המחלה הכי עדכנית. תתקשרו בנייד. אספר לכם.

ד"ר ברקת היה מרוצה. מרוצה מאד. הפרצופים רצו אצו על המוניטור
שתפס את מחצית קיר משרדו. שניה אחת לכל פרצוף. אצבעו של ד"ר ברקת
נחה עדינות על מקש המקלדת, והפוטושופ עשה את עבודתו בנאמנות.
הפוטושופ היה הרולס רויס של התוכנות, כאשר צריך לבנות מצגת.
הפרצופים המשיכו לדהור על הקיר. תשע מאות פרצופים, ללא כל קמטי מצח,
ללא קמט סביב העיניים. פנים כמו של ילדים צעירים, למרות שכולם היו
בני שלושים וחמש. בני שלושים וחמש, ילידי המאה הקודמת, שנת 1990, שנה בה
נולד גם הוא, ד"ר ברקת.
התאריך היה עשרים ורביעי בדצמבר, 2025. תאריך הולדתו של ישו הנוצרי. הוא
חייך לעצמו כשנזכר באותה הלידה. ידידו, ד"ר נורברט בראין, יושב לבטח עם בני משפחתו בניו יורק לחגוג את הכריסטמס. כשיסיים את חופשת החג שלו, תהיה לו הפתעה במשרדו.
דואל מישראל. עבודתו של ד"ר ברקת התקבלה. במרוץ הצמוד בין השניים, שנמשך
שנתיים, זכה היושב בארץ המובטחת. העבודה הראשונה בנושא, בעיתון הרפואי
RADIATION&BRAIN. עבודה הכוללת תשע מאות נבדקים, עם תוצאות חד משמעיות,
שלא דרשו כל עיבוד סטטיסטי, היא כרטיס כניסה והזמנה בטוחה לכל כינוס בשנים הקרובות. אלף שמונה מאות פרצופים אחרים, היוו את קבוצת ביקורת במחקר. ה"נורמליים" בשפה מדעית. עבודה רבה מאד נדרשה לאתר את 1800
אנשי הביקורת, בני 35, מכל רחבי הארץ. חיפשו אותם דרך כל אמצעי התקשורת,
כדי להפוך את המחקר לחד משמעי.
הייתי מת לראות את המבט של NO BRAIN, כשיקרא את המאמר, חשב לעצמו ד"ר ברקת.
NO BRAIN היה שם החיבה שנהג ד"ר ברקת להדביק לידידו, DR. NORBERT BRAIN.

השעה היתה מאוחרת, הרבה אחר חצות, והסמוכים לשלחן בניו יורק הגיעו בוודאי אל המנה האחרונה.
ד"ר ברקת היה תשוש, אבל לקום מהכורסא ולנסוע הביתה לא היה לו חשק.
הוא אהב את הפרצופים שרצו על המסך, את הפגועים ואת הבריאים, אנשי הביקורת.
הוא זכר את תוצאות מבחני המשכל של כל אחד ואחד מתשע מאות הנבדקים, תוצאות כל כך נמוכות שלא דרשו מאמץ רב כדי לזכור.
בבית ספר העממי הסתכלו עליו ברחמנות, המורים, הסייעות וצוותי היעוץ. התלמידים
מררו את חייו. קרבן תמיד של התעללות. למרות שתמיד הושיבו אותו בשורה ראשונה
כדי שישמע כל מלה, ציוניו היו תמיד בינוניים ומטה, עדות לנזק המוחי הקטן ממנו סבל בעקבות לידה קשה. חבל טבור נכרך כמו חבל התליה על צווארו העדין. הוא ניצל בזכות תושייה של רופא צעיר.
אולי בשל כך, ואת סיפור לידתו סיפר לו סבא יהוידע, עשה מאמץ עילאי כדי להיות רופא.
נוירולוג. סבא, ד"ר סאנשיין, היה בודאי גאה בנכדו. הוא היה בודאי מחייך את חיוכו
המקסים אם יכול היה לקרוא את עבודת נכדו, שהתקבלה לעיתון נוירולוגי הכי מכובד.

תשע מאות הפרצופים המשיכו לרוץ על הקיר. שניה לפרצוף. שישים בדקה, ותוך חמש עשרה דקות ראית את כולם. בשעה אחת ראית את כולם ארבע פעמים. ראית אחד, ראית את כולם. אפילו חיוך אחד לא היה על פני הפגועים, ובעיני כולם מבט של ילד ומצח ללא קמט. כאילו לא היו בעיות בעולם, כאילו לא היו בעיות בסביבתם הקרובה, כאילו לא היה
כל איום, ועיניהם, ללא כל סקרנות אנושית, הביטו בצלם שמולם.
סבא יהוידע סאנשיין, שהיה פרופסור למחלות פנימיות, היה דן ארוכות בנושא עם אביו,
ד"ר ברקת. הוא עצמו אהב להתנחל על ברכי הסבא ולהפריע לשיחה. כשסבא נסחף
בשטף הויכוח, ד"ר ברקת הקטן היה מרגיש כנכד נטוש.
סבא יהוידע לגלג על חיפוש ההוכחות שזה גורם לסרטן." ראה את הסיגריות. ארבעים אחוז מאוכלוסיית הארץ מעשנים. כמעט כל גבר בדואי מעשן. וכמה חולי סרטן ריאה אתה מוצא במחלקות האונקולוגיות, מחלקות הסרטן? מספרים זניחים. מרבית הנזק שהעישון
גורם הוא פגיעה בדרכי נשימה, בלב, ביכולת ללכת בגלל סתימת כלי דם, שיתוקים
ממקור מוחי, אין אונות. זו הפגיעה הקשה של העישון בחברה, ולא מחלת הסרטן,
שקוטלת במהירות, במיעוט המעשנים, ואינה מהווה מעמסה כבדה על מערכת הבריאות.
גם כאן חבל להתאמץ ולחפש סרטן, שהוא אולי מפחיד. יכאב לי הלב לראות את אותם
הילדים אחרי עשרים, עשרים וחמש שנה".

באותן השיחות עם אביו נטע סבא יהוידע את זרעי המחקר, שד"ר ברקת סיים לא
מכבר. אפילו התחזית של סבא בדבר מיעוט מקרי סרטן והרבה הרס רקמה הייתה אמת לאמיתה.

הפרצופים המשיכו לרוץ על הקיר. בוגרים עם יכולות של ילד. מנות משכל טובות
שצנחו אט אט, ועד שהבין מי שהבין, כבר היה מאוחר. צניחה ללא יכולת תיקון
בנפח "הדיסק קשיח" האנושי. כל שנותר הוא פנים ללא קמטי דאגה ויכולות תפקודיות של ילד שעוד לא קרא "שלום כתה א"`.
הנתונים הראשונים הלמו בו. מומחה במחלקה למחלות נוירופסיכולוגיות עמד משתאה. הממו אותו הנתונים כי הם היו של בני גילו, כי תופעה זו לא תוארה בספרות המקצועית.
NO BRAIN, ד"ר נורברט בראין, ידידו האמריקאי, פגש באותה שנה שני מטופלים דומים. דומים עד כדי דאגה.
בינם לבין עצמם הם קראו לתופעה LAS, וכשהמקרים החלו להתגלגל בקצב עולה
למחלקותיהם, כשרופאי המשפחה המודאגים החלו לחפש אבחנה, שם לתופעה, ואולי תרופה כלשהי כטיפול, וכשבני זוג מודאגים היו מתקשרים ושואלים מה לעשות, ד"ר ברקת ידע שבלי מחקר אין תשובה, ובלא מענה, דבר לא ישתנה.
שנתיים של עבודה מאומצת, ללא חופשות, ללא שבת ושישי. האשה נאלצה להבין.
את הילדים ראה בשנתם. ד"ר ברקת זכר את פרופסור יהוידע סאנשיין וראה במחקר
את צוואת סבו.
הבודדים הפכו לעשרות, והעשרות למאות. ד"ר ברקת החליט לאסוף 900 מקרים ולא אחד נוסף. זרם הפגועים המשיך לזרום למחלקה, ונותב לידי רופאים אחרים. ד"ר ברקת עסוק.
צילומים, בדיקת רמת משכל עכשווית. תוצאות מבחני בגרות. ציונים מאוניברסיטה.
חוות דעת מקצועית. ניסיון לאתר את תחילת המפולת. שיחה עם בן הזוג. בירור דוחות
מחשב ישנים בדבר סוג המכשיר שבשימוש ומשך הפעילות השנתית. ואחר כך לאתר את האנשים, שישמשו כביקורת, כאלו שלא נחשפו כלל, מסיבה זו או אחרת.
ד"ר ברקת עצמו יכול להיות אחד מאנשי הביקורת. אמו התנגדה לכך בהיותו ילד. אתה לא צריך את זה. אז מה אם לכולם יש? הם עוד יצטערו, וגם ההורים שקנו להם. זוכר מה סבא
יהוידע אומר.
וכך ד"ר ברקת, שבילדותו יכול הה להיות עם, נשאר בלי.
אלף שמונה מאות אנשי בקורת, גם הם היו ללא. צילומים, בדיקת מנות משכל שהראו שונות נורמלית, מי גאון ומי טפשון. אבל מנת משכל כמו של הפגועים, לא נמצאה בין הבריאים.
ד"ר NO BRAIN היה הראשון להציע את השם LAS, קיצור רפואי לתסמונת חדשה,
LATE AUTISTIC SYNDROME.
כולם, כל הפגועים, התנהגו כילדים אאוטיסטים. אלא שהם היו בני שלושים ומעלה וצנחו
לתסמונת לאחר הצלחה מקצועית ואישית.
תמונת הפנים הייתה מזעזעת אם זכרת שלפניך אדם שסריקת המוח מצביע על חסר הרקמה האפורה וחללים בחומר הלבן. מחשב ללא דיסק קשיח, יפה מבחוץ, אך חסר כל תועלת וטעם. מבט ללא מבע.
כמו שהסבא יהוידע טען, הסרטן היה תופעה לא שכיחה. הייתה עדות סטטיסטית ודאית
כי שימוש תכוף היה קשור להופעתו, אבל האסון האמיתי היו אנשי LAS.
הם היוו את הנטל הכלכלי, הכבד מנשוא, שהוטל על המשפחה ומערכות הבריאות,
בגיל שהם היו אמורים להיות בשיא פריחתם ובפסגת תרומתם לחברה.
תוחלת החיים עדיין לא נבדקה אך הנטל הכלכלי והרגשי היו איומים, בלתי נסבלים.

האם הרופאים ומערכת הבריאות לא חשבו בתחילת המילניום, כאשר הילדים היו בשנות העשרה המוקדמות, על הנזק שעלול להיגרם. הרי ידעו על נזקי העישון, נזקים מצטברים, הבאים לביטוי אחרי עשרים או שלושים שנה. גם על נזקי חלב פרה לבריאות הילד והבוגר
ידעו כבר.

איך הם נתנו את הטלפונים הצלולרים בידי ילדים, שרצו להיות בקשר עם כולם, לא לבד.
איך הם לא הבינו שקרינה, כל קרינה, מזיקה.
האם הם לא חשבו שיתכנו בעתיד בוגרים עם חסר מוחי, שהופך אותם לאוטיסטים ללא שוב.

ד"ר ברקת היה מרוצה. מאד מרוצה. עבודת המחקר היתה מושלמת." דבר מושלם, משתלם", זכר את דברי אביו. הוא לחץ על מתג הכבוי והפרצופים נעלמו מהקיר.
הייתי מת לראות את פניו של ידידי, NO BRAIN, חשב ד"ר ברקת, כשפסע אל מכוניתו שחנתה במרתף.