גלגול נשמות. תלוי במהירות הירידה?

לפעמים ממש לא נעים לי.
ממש לא נעים.
כי אני יושב לי על הכיסא במרפאה, ומולי הוא או היא, ולעיתים, בלי קשר לבעיה הרפואית, או בקשר כלשהו, אני זוכה לשמוע סיפורים מקסימים, שאם הייתי ממשיך לעבוד במרפאת המומחים ברמת גן, שם עבדתי טרם המנהל שלי תלה את עצמו (ק"ל גניבה/שוחד), בספק אם הייתי זוכה לשמוע אותם. כי כשהעין מביטה בעדשת הקולונוסקופ כדי לחזות מה מצוי בקצהו השני, אין תנאים אופטימליים לשמיעת סיפורים שלא מן העולם שלנו.
הסיפור של ד. היה מקסים. בקשתי ממנה שתרשום לי אותו. אני מאמין באמונה שלמה שיש מי מהקוראות שעברו חוויה דומה או יש בידה הצעה טיפולית נכונה יותר.
האם אני מאמין בגלגול נשמות? פעם אולי לא. היום אני מאמין. יש יותר מדי סיפורים ודיווחים חד משמעיים שצריך להיות קצת עיוור ועקשן שלא להאמין.
אם הדרוזים כן מאמינים, למה אנחנו, היהודים, לא?

אז הנה הסיפור. תהנו. פשוט לא נעים לי להינות מסיפורים כאלו ועוד לגבות תשלום עבור הביקור במרפאתי.

סיפור לד"ר אבני

לפני למעלה מ-20 שנה ראיתי בטלוויזיה ראיון עם מישהו שהגדיר את עצמו כד"ר לפסיכולוגיה טרנספרסונלית, ובו סיפר על סדנאות שונות שהוא מעביר. התעוררה בי סקרנות ונרשמתי לאחת הסדנאות – שחזור גלגולים, שנערכה במשך סוף שבוע אחד.
החווייה, למען האמת, היתה מאוד נעימה. מסביבי היו אנשים עם בעיות גדולות שרצו למצוא להן פתרון, ורק אני, או כך היה נדמה לי לפחות, פשוט זרמתי עם העניין, צחקתי ונהניתי.
אני זוכרת ששכבנו על מזרונים, המדריך נתן הוראות לרדת במדרגות ולבסוף לראות אולם עם דלתות ולבחור באיזו דלת להיכנס. ובתוך הדלת – הגלגול שנבחר.
אני זוכרת, בין היתר, שראיתי את עצמי כלוחם מאורי אמיץ עם פנים מקועקעות, חותר בסירה עמוסת לוחמים, אלי קרב; הייתי גם ג`נטלמן בריטי משועמם ומוקפד בלונדון הוויקטוריאנית האפרורית; וגם הייתי אשה יפה שחורת שיער כנראה בתקופת ציד המכשפות, שראש העיר חשק בה ולכן רצה להוציא להורג את בעלה. היה המון אש והמון חיצים עפו באוויר.
באמת שאינני יודעת האם הדברים האלה, שזכורים לי עד היום, הם אכן דברים שהנשמה שלי חוותה בגלגולים קודמים, או שאין דבר כזה וזה סתם בא מתוך מוחי הקודח ודמיוני הפרוע.
בסופה של הסדנה שבתי הביתה ולא תיארתי לי מה קשה תהיה השפעתה עלי. כי למחרת התעוררתי ו… התחלתי לבכות. עדיין לא ידעתי לשים אצבע על מה שאני חווה – דיכאון! – אבל ידעתי שמשהו לא טוב קרה. בכי, מועקה, חוסר חשק לחיות. למזלי היתה לי בעבודה חברה טובה. לה היו בעיות (רומנטיות), לי היו בעיות – ושתינו התבכיינו כל הזמן ותמכנו זו בזו.
שנתיים משכתי את העניין. ניסיתי בדרכים "רוחניות" שונות להיפטר מהצרעת הזאת. כן, גם ניסיתי טיפול פסיכולוגי שלא קידם אותי אפילו במילימטר. רק כאשר "נכנעתי" ופניתי לרופא פסיכיאטר – קרה הנס. שבועיים, בדיוק לפי הספר, לאחר שהתחלתי לקחת כדור בשם סרוקסט, קמתי בבוקר עם חיוך על השפתיים. אני זוכרת עד עכשיו את הרגשת ההקלה העצומה שחשתי כש"חזרתי לעצמי". הפסיכיאטר הוריד לי לאט לאט את המינון עד שהפסקתי לגמרי לקחת את הכדורים.
מאז למדתי שהשילוש הקדוש של הפסיכיאטריה – טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי ותמיכה משפחתית – לא רלוונטי לגבי. אך ורק הטיפול התרופתי חילץ אותי מהבוץ.
20 שנה מאושרות עברו ובעקבות לחצים בעבודה, התחלתי לחוות שוב את ההרגשה הנוראית ההיא של חידלון. הפעם לא התמהמהתי. ידעתי בדיוק מה לעשות. לצערי הסרוקסט לא עבד עכשיו ולקח כמה חודשים טובים עד שנמצאו הכדורים המתאימים. אבל גם הפעם יצאתי מזה ואני אגיד לכם – אין אושר גדול יותר. כי מי שחווה בירא עמיקתא, נהנה כפול ומכופל מאיגרא רמא.
השאלה היחידה שנותרה פתוחה – אבל כבר מציאת התשובה לה לא מציקה לי יותר – היא מה קרה בסדנה הראשונה? מה היה הטריגר לדיכאון? התשובה היחידה שאני יכולה לתת לעצמי אז, ועכשיו, קשורה לחוסר הסבלנות שלי. כאשר המדריך ביקש לרדת במדרגות, אני ירדתי. וירדתי. וירדתי. וירדתי. מהר ועמוק. כבר הייתי במדרגה המאה, אני חושבת, כאשר שמעתי אותו מורה לרדת למדרגה 10 בערך. אז האם ירדתי "עמוק" מדי? אינני יודעת, וכנראה לעולם לא אדע. אבל כאמור, זה ממש לא מציק לי כבר. יש דברים רבים, יפים ומעניינים אחרים שמעסיקים אותי.
רק בריאות. הגוף והנפש. לכולם