אמא שאינה מפקירה את בנה בידי האונקולוגים

טולי התחילה לנבוח. היא נובחת רק כשהיא מריחה אנשים שריחם או שדות האנרגיה שלהם אינם מבשרים טובות. טולי היא גורת ברניז מקסימה, אולי בת חמישה חודשים.
ואז שמענו משהו מנער את השער, שהיה נעול.
אז ראינו כי חדר השינה, המרוחק מן השער, מכחיל לסירוגין מאורות ניידת שיכלה להיות רק ניידת משטרה.
משהו ניסה לדבר ברמקול של הניידת, הרמקול הגדול המודיע לנהגים שבדרך לעצור קצת קדימה, בצד.
נראה כי משהו העיר לשואף לדבר, כי הרעש של הרמקול נדם לפתע. אני מניח שלא היינו היחידים שהתעוררו ברחוב השקט, החשוך, בקציר.
השעון הראה כי השעה שלוש. שלוש לפנות בקר.
הייתי קורא להם בני זונות, אבל הם היו בסך הכול פיונים קטנים, הממלאים הוראות. שוטרים של משמרת לילה.
הסתובבתי במיטה לצד השני וניסיתי להירדם.
זה הכל היה בגלל שרה.
שרה, שמעולם לא ראיתיה, היתה חרשת. לא יכולנו לשוחח. המחשב היה הקשר היחיד בינינו. הגרוש שלה גם הוא היה חרש. היא גרה באלעד. הוא שמר על שני הילדים הנוספים של הזוג.
לילד של שרה, בן השש, מצאו סרטן במוח. מדולובלאסטומה. הוא עבר כריתה, שהוגדרה ע"י המנתח בשניידר כהצלחה. הוא התאושש די מהר ובסך הכול במהלך החלמתו הוא חטף חום גבוה בגלל דלקת ריאות. קרוב לודאי בגלל הזונדה ופיסיותראפיה לא מספקת. חום גבוה, גבוה מאד, רע לתאים סרטניים. הרופאים הורידו לו ת`חום וגם נתנו לו אנטיביוטיקה. לא נתנו לחום להשתולל. איני מוצא כל מלת הערה על התנהגות הרופאים. הם היו בסדר.
הלא בסדר החל די מהר. מומחי סרטן בשניידר החלו לדבר על כימותראפיה. הם דברו גם על הקרנות.
שרה לא היתה אישה ממוצעת. כמו שאמרתי, היא הייתה חרשת וכל התכתובת הייתה במיילים. איני יודע איך היא מצאה אותי.
התכתבנו אולי יומיים. היא כתבה על דאגתה. סוכם על נטישת המקום. הסברתי לה כיווני תנועה אפשריים כדי להגיע אל השער של בית החולים וממנו הרחק מידי האונקולוגים של האסכולה הישנה, הקטלנית.
היא חששה ושאלה ושוב כתבה. כאמור הקשר היה קצר מועד, אולי יומיים, אך אינטנסיבי.
הרופאים התעקשו להחזיר לילדון בן השש את הזונדה.
למה? שאלתי. הוא לא יכול לאכול?
לא, הוא אוכל יפה, היא כתבה. אני חוששת שזו הוראה כדי שלא ייצא מהמחלקה, היא רשמה במייל.
שוחחנו על אפשרויות הפרדת הכוחות בעלי אינטרסים מנוגדים.
ביום שישי נסעתי למועדון החתירה בשדות ים. היה גשם נוראי.
במכונית נותרו שני הטלפונים הניידים, שלי היה מודל ארכיאולוגי שאיש לא ירים אותה אם יראהו זרוק בצד הכביש. השני קצת יותר משוכלל. בסמוך היה ארנק, שגם אותו שכחתי. בגשם שכזה חשבתי רק על איך לא להירטב במטרים הספורים עד המועדון.
כשחזרתי מן החתירה שני הניידים נעלמו. הארנק נח לו. בו לא נגעו.
בהמון השנים שהמועדון קיים, מעולם לא נגנב מהמכוניות החונות דבר.
ואותו שישי היה מדובר ביום גשום שרק גנב נדיר ייצא לצוד בו צייד. מה עוד שהוא לא נגע בארנק. על המכונית לא היו כל סימני פריצה.
אם היו לי מחשבות פרנואידיות, הייתי מאשים את המשטרה או השב"כ. עקבו אחרי. גנבו כדי לדעת על אנשי הקשר האפשריים?

נסעתי לחדרה לקבל טלפון חלופי. לא. איש לא ניצל את שני הטלפונים. לא בוצעה מהם כל שיחה.

בערב התקשרה גרושתי. חיפשו אותי אצלה. בשתיים וחצי בלילה. בבאר שבע. רצו גם את מספר הטלפון שלי. כאילו לא ידעו. כעבור חצי שעה הניידת ההיא, של 3 לפנות בקר, חנתה מול ביתי. השער שהיה סגור הבהיר להם- הוא לא ייפתח מעצמו. ואני החלטתי לישון.

אחר כך הסתבר שגם לדפנה ולשלומית התקשרו. חיפשו את שרה. והיא ובנה כאילו בלעה אותם האדמה.

בערב הגיעו אלי אנדריי, פקד, עם שוטרת צעירונת, רזונת. מתחנת עירון.
הם חשבו ששרה אצלי. לא. היא איננה.
מדוע אתם רודפים אחרי הילד והאישה, שאלתי.
יש חשש לחיי הלד, אמר אנדריי.
הסברתי להם כי יש רק חשש אחד. שאם המון חולי סרטן יסרבו לקבל רעלים, המצב של מחלקות מסויימות לא יהיה טוב. ועל כך בהמשך.
אנדריי שאל: ואם תדע היכן היא, האם תודיע לנו?
אם אקבל הצהרה מבית המשפט העליון שלא יכפו עליה לתת כמותראפיה והקרנה לילד, הבהרתי.
ואם לא אקבל, אדאג לשמור את מוחו של הילד מנזקי הכימותראפיה וההקרנה. כי רק בור ועם הארץ אינו יודע ששני אלו פוגעים במוח, ללא כל אפשרות שיפור.
אני מאמין שהאמא יודעת היטב, ובהרבה יותר טוב, איך להעניק לילד סיכוי לחיות.
שהרי כתבתי לא אחת שהמון חולי סרטן מתים כל שנה תוך כדי הטיפול האונקולוגי או כשהוא נפסק, כשהסוף קרוב.
11,000 חולי סרטן נקברו בשנת 2012. בעיני זו זוועת אלוהים. למה לא מקימים ועדת חקירה? אפילו במלחמת יום כיפור נהרגו אולי שליש ממתי הסרטן בשנה שצויינה.

היום התקשרה אלי אישה, אולי בת 50, שמצאו לה תאים סרטניים בגוש קטן בשד. ירושלמית.
היו לה הצעות למכביר מצד האונקולוגים.
אלא שהיא החליטה לטפל בעצמה. ללא ניתח. ללא כימו. ללא הקרנה. מסלול אלטרנטיבי.

שרה וההיא הן הגבורות הגדולות. הן נושאות הלפיד, שיגרום תוך שנים לצמצום פעילות האונקולוגיה הישנה והפרחת האונקולוגיה הנכונה.
כי מי יכול היה להפעיל את המרדף המשטרתי? בטח לא המשטרה. רק האונקולוגים, החוששים לקיומם.

הזהרו מחלק מהרופאים.
הם לא טובים לבריאות.

ד"ר אריה אבני