גיא הפסיד. נגיף זעיר ניצח. הרסו לקטן את מערכת החיסון?

הוא מת. לא היום.
זה היה בפברואר השנה. 2014.
קודם כל אבא שלו, טל, חטף שפעת. היה על הקרשים. כמדומני שהיה מובטל באותה התקופה. אבטלה מצמצמת חיסוניות.
השפעת הייתה כנראה די אגרסיבית (ח..ח..ח..).
מיכל זוגתו,שהיא מורה ביסודי בכרכור ספרה לערן נבו מ"ישראל היום", כי"כאב לו כל הגוף" וגם אמר לזוגתו "מיכי, עוד שפעת כזו ואני מת".
גברים, כאמור, די בוכים, אבל יש בדבריהם, לפעמים, מן הנבואה.
ירמיהו היה גבר, גם ישעיהו, גם מיכה, וגם יחזקאל, ועליהם אני מבסס את הטענה כי היו בדבריו של טל מן הנבואה.

האם הנגיף, שתקף את טל, הקיבוצניק ממגל, היה באמת שונה מהנגיף שתקף את אלו, שהדביקו את טל שבסיפור שלנו, וחי. האם הגבר, או האישה, אלו שהדביקו את טל, היו על הקרשים? האם זה שהדביק את אלו שהדביקו את טל היה לו וירוס עם זרועות אימתניות יותר או שהאימתניות של הוירוס גברה בכל הדבקה?
או (אני יודע שכל אלו הקוראים את העמוד שלי בזמנם החופשי יחייכו בהבנה, כי כבר כתבתי על המת) שיש כאן איזה משהו אחר שגרם לָמֶת למות.

ואז גיא, שהיה מאד קטן, עם עיניים של מלאך (מלאך אשכנזי. כי עיניים של מלאך מזרחי הן מקסימות גם כן, בצבע חום או שחור. גם לכושים יש מלאכים וגם ליפנים), חטף את הנגיף של אביו.
הוא לא אמר "עוד שפעת כזו ואני מת", כי הוא לא ידע הרבה על המוות.
והוא, בניגוד מוחלט לאביו, ממש לפני שנים בודדות, שאפשר לספור אותן על פחות מאצבעות יד אחת, קרוב לוודאי, קיבל עשרות חיסונים, הממוטטים כל מערכת בריאות אנושית מאיגרא רמה לבור עמוק או עמוק יותר, נושק המוות.
גיא, המלאך, היה רק בן ארבע וחצי.

בברזיל נתנו לקבוצה גדולה של ילדים, קצת אבץ, ולקבוצה השנייה, כי כך עושים מחקר שעושה רושם, לא נתנו כלום בכדור.
אלו שחטפו אבץ, פתחו פחות 40% דלקת ריאות.
מסקנה ברורה. אבץ משפר עמידות.
איל, שחותר איתי, חש גרגור בגרון. ואז, כך הוא סיפר לי, הוא לקח ויטמין סיסי (כך אני מכנה את הוויטמין, לזכרו של א-סיסי, שהוא שונא ישראלים אבל מבין את חשיבותם באזור) ובלע כדור אחת של אבץ, והפלא ופלא, הכול חלף. כך הוא סיפר לי, השבוע, כשגררנו את הקיאקים לים. בשדות ים. אצל אהוד.

די לנו בסיפור הברזילאי ובסיפור של איל, כדי לקבוע חד משמעית, היום ולעולמי עולמיא, כי אבץ וויטמין סיסי טובים לכל זיהום. באמת שלא נחוץ לנו עוד עדר או עדריים של רופאים קונבנציונלים שיבדקו את פעילות האבץ וויטמין סי במצבי דלקת. מזמן שמצאנו סימן שיום הוא יום ולילה הוא לילה, איננו זקוקים לחוקרים שיבדקו את הנושא.

בקיצור, אבא טל החלים וגיא חלה. בשפעת, כך אני מניח.
הנגיף הבין שלפניו פרייר. אמנם כבר בן ארבע וחצי, והרבה הרבה יותר גבוה מכל נגיף זקוף, אבל בסך הכול היה לפני הנגיף כזה כמו גולית, מכה מאבן קטנה והוא פגר. כזה שמערכות ההגנה שלו שוות לתחת. משמר הגבול בפגרה. המוסד בטיול שנתי. השב"כ, שבק, והצבא באימוני חורף.

ההורים השאירו את גיא שחלה ברמת גן, אצל אחותה של האימא. בשישי. כולה שפעת.
גם אני לא הייתי מודאג. נגיף קטן. ממש לא מסוכן.
כי אני משוכנע ש"אין נגיף מסוכן. יש חולה מסוכן. לעצמו".
למחרת, בשבת, ההורים חזרו מיממה של חופש. הילד כבר נראה רע. עיניים של לא חי. קצות האצבעות של הידיים והרגליים של גיא היו קצת כחולות. גם הברכיים. כך אמרה מיכל, האימא, לעיתונאי המראיין. הצבע הכחול אומר לכל פרא-מדיק ואחות, שזרימת הדם שם, בפריפריה, חרא.
טסו למיון. ממיון העבירו אותו לטיפול נמרץ. שם עשה דום לב. בן ארבע ועוד חצי. זה אומר שהלב שהה בסביבה מחורבנת מטבולית אם הוא עצר. בגופו של ילד בן ארבע ועוד קצת. שמו אותו על מכונת האמקו לב. נתנו תרופות. נהיו לו אישונים רחבים. שתן לא נתן. ביום שני כבר היה בר מינן.
מלאך שהלך. נאסף אל אבותיו?

הביטו. יש שיאמרו שאני ציני. אני לא. אני אפילו לא יודע להגדיר את עצמי. כי כשאני רואה פנים של ילד, עם שיער או בלי (כימותראפיה), עם עיניים של מלאך, שהופכות מתמונה לתמונה עצובות יותר, בין אם צולמו או נרשמו באונה האחורית של מוח הוריו וקרוביו והצוות הרפואי, נשבר לי הלב. כי יכול להיות שאני יכולתי להיות האבא או האימא של המת. קברתי את אישתי הראשונה, אבל היא הייתה גדולה יותר והאונקולוגים הרגו אותה תוך 19 חודש. זה לא וירוס שהרג תוך כלום. תוך ימים.

לסיכום. אני מניח שהאימא של הז"ל, או זצ"ל, הייתה אימא ממוצעת שהאמינה לפרופ` גרוטו, האחראי על בריאות העם, והוא ממליץ על ים חיסונים. כך שקרוב לוודאי שגיא, מבחינה חיסונית, היה על הקרשים. המקסים במצב החיסוני, שעוצמת החיסון באה לביטוי רק במערכה האחרונה, שאמורה להיות בסביבות גיל 81, בממוצע. אצל הזכרים. ואם הסוף, בעקבות מגע עם נגיף זעיר, שהוא אפילו לא חי-דק, הוא בגיל ארבע ועוד קצת, סימן שמערכת החיסון שלו הייתה, כאמור, במצב נוקאאוט, על הקרשים.
וגם, אני בטוח, ותראו לי שאני טועה, לילד היה ויטמין D נמוך.
איך אפשר לברר?
שבחודש פברואר שיבוא שיעשו רמת ויטמין D לאחיותיו ולהוריו. אני מניח שאיש מהם לא קיבל מינון "הולם חיים".
אך הכי חשוב, וזה רמז לכל אימא ואבא, שלא ירצו בפברואר הקרוב, או בחודש אחר, ללכת אחר אנשי חברה קדישא עם גופת ילדם לפניהם, שכול אירוע של חום חובה לתקוף עם מנה מרבית של וימטין C ואבץ.
בהחלמה- מיד לתת מנה מרבית של ויטמין די. עשו חישוב ש- 10,000 יחידות הולכות מצוין לגוף של 60 ק"ג. זוכרים בשיעורי חשבון משהו עם משולש, שבו חסר נתון בודד? ובטח אל תקשיבו לרופאי ילדים, שבינם לבין בריאות הילד המרחק גדל עם השנים. כמו אחרי המפץ הגדול.
ועכשיו, מלה אחת, או יותר, על רופאי טיפול נמרץ. של ילדים או של מבוגרים.
בן אדם חולה, מבוגר, תוך 3 ימים בנמרץ, מאבד את כל, או את רוב רובו של מאגר ויטמין C שבגופו. ילד יעשה זאת תוך יום אחד.
מרגע שויטמין סיסי על הפנים, אפשר לקחת מימדים. אורך ורוחב. בשביל החפירה בקרקע.
נשבע לכם שאף רופא, באף טיפול נמרץ בארצנו שתחייה, מעולם לא בדק את רמת ויטמין סיסי של חולה המונח ב"נמרץ". אמות מצחוק אם תראו לי אמפולה של ויטמין סיסי בבית חולים אחד, בישראל.
ולא תאמינו אך בשנת 1750 כתב ד"ר לינד שאותו מוות פתאומי ניתן למנוע בעזרת מיץ לימון (פרק בנושא יהיה בספר "אונקולוגיה: המתה בחסות החוק".)
מִתת ויטמין סיסי אפשר למות בצ`יק. תוך ימים בודדים.
ולמרות שכתבתי בנושא, הרבה חולי נמרץ נמסרו לידיים אחרות. המידע לא בגיע לרופאי נמרץ או לאף רופא בבית חולים.

כשלמדתי רפואה, וזה היה מזמן, כשאברהם אבינו הגיע לעין כרם, היו לנו אמפולות של ויטמין סיסי. הזרקתי אותו אז. על פי הוראות רופא. לא ידעתי למה. סטודנט מבצע את הנאמר והנרשם.

בקיצור.
גיא לא מת בגלל נגיף השפעת. תשכחו ממנו. גיא מת כי מצבו החיסוני היה נוראי.
הוא הלך כי דברים פשוטים ביותר יכלו להשאירו איתנו, בינינו, עד גיל הפרישה הממוצע של זכר ישראלי.

אם לא יקום איש (אני קמתי, ואני בנוי להיות רק היועץ), שיפתח חלונות וינקה את סרחון אורוות משרד הבריאות, בבניין הענק בירושלים, מרבית העם ימשיך לאכול shit בריאותי.
מילא ההוצאות על הקבורה. תחשבו על ההון שיוצא מהכיס על "תרופות" שמחמירות חולי, מקרבות מוות.
לא חראם?