כולה גננת.
מה היא כבר יודעת.
מה היא בכלל מבינה.
הרי היא לא תוכל לעמוד מול תבונתם של אלפי רופאי ילדים וגם ראשי משרד הבריאות, אם רק מונים את אלו שנגדה בארץ ישראל.
והיא באמת עומדת נגדם.
יש לה רק עיניים של גננת, ויכולת אנליטית של גננת.
אבל אולי היא אותו ד"ר זמלוויס, שרק בקש לרחוץ ידיים לפני הלידה? והם אוסף החלאות שראו ברחיצת הידיים פגיעה בכבודם.
אצרף את המכתב שהיא כתבה לי.
הזדעזעתי.
לא שהייתי שם את כל רופאי הילדים מול קיר וגם את ראשי משרד הבריאות (ליצמן הוא סתם אפיזודה חולפת),
אבל הם, לא על פי דבריה של הגננת, אלא לדעתי, אוסף רשעים ההורסים היום את המחר של הזאטוטים שלנו, העתיד של כולנו.
לא הייתי מעביר מ"נצור" כי זה קצת קשה, אבל ללא ספק הייתי מוצא מאות ואלפי הורים שהיו שמחים ללחוץ על ההדק, אחרי שהילדים שלהם, בהמלצת ובלחץ רופאי הילדים, הפכו לכלום.
וזה מכתבה:
ד"ר אבני שלום רב,
בשבת האחרונה הגעתי לביתך עם מספר חברים, על מנת לקבל חוות דעת והמלצות עבור חברתי שרון, שנמצאת בתהליך החלמה מסרטן שלב 4 (אך למען האמת: בעיקר החלמה מנזקי הכימותרפיה שקיבלה, וההזנחה הרפואית שחוותה בשנים האחרונות מצד הממסד האונקולוגי). במפגש בינינו, הועלה גם נושא החיסונים, וסיפרתי לך על קצה המזלג את ה"חוויה" האישית שלי מהם, ולבקשתך, אני כותבת לך וממשיכה לפרט. להלן הסיפור המלא:
קוראים לי א.ב. (הגיבורה רשמה את שמה. אני מנסה להגן עליה), ואני עובדת בגן ילדים, המיועד לגילאי 10 חודשים עד 3 שנים. יש לי עבודה מדהימה, מלאת צחוק ואהבה, דגדוגים וחיבוקים… עם זאת, ישנו ענן שחור גדול שמעיב על כל החגיגה שאני חווה יום-יום בעבודה: תופעת החיסונים.
בתחילת עבודתי בגן הילדים הייתי תמימה, ולא הבחנתי בצירוף המקרים המוזר, שדווקא בסמוך לתקופת החיסון של הילדים, חלים שינויים קיצוניים ושליליים בבריאותם, בהתנהגותם, ולאחר מכן, כפי שהסתבר לי אט אט, גם בהתפתחותם. "אין חכם כבעל ניסיון", כפי שאומרים, ואחרי תקופה ארוכה של עבודה, למדתי לראות מה באמת מתרחש בתקופת החיסונים, וכיום, אני כבר יכולה "להריח" (תרתי משמע) מקילומטרים את תופעות הלוואי שספציפיות להם.
כמו כל ילד ישראלי ממוצע, גם הילדים בגן בו אני עובדת מחוסנים על ידי קופות החולים, ומקבלים קרוב ל-20 חיסונים עד לגיל שנתיים. לאחר החיסון, כחצי שעה אחרי שהרעל מוחדר לגוף הקטנטן שלהם ומתחיל לעשות שם שמות, הם מגיעים לחיבוק ונישוק אצל הגננת, וההורה שהביא אותם אץ-רץ לעבודה. אוץ אבא, רוצי אימא, מקווה שלא תכננתם איזו חופשה קטנה בקרוב, כי… בעשרת הימים הקרובים (תלוי בחיסון) הילד המתוק שלכם יסבול משלשולים מרובים/ חום/ הקאות/ פריחה קיצונית/ועוד. אין ברירה אימא-אבא, תצטרכו לקחת כמה ימי חופשה טובים מהעבודה, אך לא כדי לצאת לנופש, אלא להיות בבית עם ילדכם, עם כל התופעות המוזרות שהגוף שלו יציג בפניכם.
הסתיימו להן ימי המחלה והילד כשיר ובריא לחזור לגן. כיף, שמחה וששון: אני מקבלת את הילד המחוסן (והלא חסון) בידיים פתוחות, אבל לא תמיד מקבלת את אותו הילד בחזרה. לעתים לא רחוקות, אני מקבלת ילד שונה לגמרי מזה שהכרתי. הילד האנרגטי, החיוני, החייכן, החברותי והסקרן, חזר כילד אפאטי, רדום, חולמני, שיושב יום שלם ומסתכל על הקיר במעין poker face, זקן בהרבה מגילו. עובר יום, עוברים יומיים, שבוע, שבועיים… אין שינוי: הילד עדיין אפאטי, רדום, חולמני, יושב מול הקיר. שמא פשוט לוקח לו זמן להתאקלם? או אולי זו ה-"מחלה" שהורידה לו את הביטחון העצמי? הייתי מסוגלת לחשוב כך פעם. אולי ואולי. בינתיים, הזמן עובר, והסיכוי לנקות את הגוף הקטן שלו מרעלים מבלי שתהיה להם השפעה לטווח ארוך יורד.
פנייה להורה – המלצה ללכת למישהו שבאמת יודע, כדי שיאבחן באופן מקצועי את התפתחות הילד. ההורה – הכחשה (מסתייגת: ברוב המקרים חוויתי הכחשה, אך לא בכולם). כמו הרופאים, גם ההורים השתכללו בטכניקת ההאפלה והכיסוי על מה שברור מאליו. חלקם למדו את הטריק, ומסלפים את העובדה הבסיסית שהילד שלהם קיבל חיסון. הם מגיעים לגן באיחור, אומרים שלקחו את הילד "רק לבדיקת דם". אבל כאמור, אני כבר לא יכולה לטעות: אני רואה בעזרת העיניים, ולאחר כחצי שעה, גם מריחה עם האף. הפלא ופלא, לאותו ילד מקסים ש-"רק עשה בדיקת דם", יש בחיתול שלשול בצבעים וריחות שונים ומשונים (משהו שלא דומה אפילו במעט למה שפולט אפילו גוף של ילד שחטף וירוס, או מחלת ילדים "נורמטיבית" אחרת). אני מחליפה לו לחיתול נקי, ואחרי 10 דק`, החיתול החדש מתמלא שוב בכמות צואה לא רציונלית, וכך שוב, 10 דק לאחר מכן, עוד פעם, וחוזר חלילה. ההורה מגיע שוב לגן ופתאום, הפלא ופלא, "נזכר" שהילד לא עשה רק בדיקת דם, אלא גם קיבל חיסון.
ד"ר אבני, אני יכולה לשבת ולמנות את שלל תופעות הלוואי שאני רואה מדי שבוע, אבל את זה ניתן למצוא באינטרנט וכן בקבוצת הפייסבוק: "חיסונים – בחירה מושכלת" (ממליצה לכל מי שמתעניין בנושא להירשם לדף!). הסיבה שאני כותבת לך היא מכיוון שיש לי מסר אחד עיקרי: בשנים הראשונות ובעיקר עד גיל שנתיים, הילד חסר אונים לחלוטין. הוא לא יודע לבטא את שעובר עליו, לא יודע להגיד מה כואב, איפה כואב, כמה כואב, וזקוק למבוגר אחראי, שידאג לכל צרכיו הגופניים והרגשיים. כגננת, אני עושה כמיטב יכולתי מדי יום כדי להבין אותו ולספק לו את כל הדרוש להתפתחותו התקינה והבריאה. עם זאת, ישנו ממסד ציבורי שלם שמנצל את חוסר האונים של הפעוטות, ואת הבלבול וחוסר הידע של הוריהם, ובעזרת מניפולציה זולה, מצליח ליצור מציאות בה המוני ילדים חפים מפשע עוברים מסכת חיס-עינויים מדי יום. העניין כואב ומציק לי, ובאיזשהו מקום גם אני מרגישה "חסרת אונים" מול התופעה.
חשבתי שבאמצעות המכתב הזה אליך, במקום לעמוד בחיבוק ידיים מול המתרחש, אוכל להועיל במשהו במאבק הצודק לטעמי, שמתנהל נגד העוולה שתיארתי.
יישר-כוח, ואני מקווה שאכן עזרתי במשהו.
אביגיל