הגיג ראשון על הסרטן ועל משמידי צלם אנוש.

לא היה לי ספק- את הספר הזה הייתי חייב לכתוב.
רק שלא ידעתי מתי.
היה לי חשבון לא גדול, פתוח לרווחה, עם כמה מומחים לאונקולוגיה.

כשביקשו ממני לבוא לקצרין, לראות גברת בת גילי, ידעתי שזה לא יהיה קל.
חולת סרטן במצב רע, כך נאמר לי.
עד כמה מצבה היה רע הבנתי כשנפתחה דלת ביתה.
היא הייתה כחושה, כמו שרק סרטן יכול לאכול אישה.
צדעים ריקים משריר.
צוואר דקיק ושברירי.
מכונה המזרימה חמצן אל "משקפיים" הנעוצים בנחיריה.
משאף עם מריחואנה להקלת כאב בנוסף לכדורי מורפין.

מצאו לה סרטן בריאה.
כימותראפיה נתנו חופשי חודשי.
הקרנות העניקו לה.
הגידול חייך למשמע ה"מאמצים" של הרופאים שאמצו את הסרטן אל חיקם. יעני רק הם מבינים.
הגרורות צחקו על המומחים האונקולוגים שבאו ברומח ובחנית.
הגרורות כבר היו בכל מקום שתאי סרטן ריאה מרגישים בבית. בית שהאונקולוגים סייעו לפתיחת הדלת.
בעצמות הגפיים. בחוליות, באגן, בצלעות. וזה כואב. באלוקים.
צנחתי לכורסא שליד הספה עליה היא ישבה. קראתי את הגיליונות הרפואיים. סיכומים מבית חולים. כל מה שנעשה בה. שובר לב.
חברה טובה הייתה צמודה אליה. שתי אחיותיה באו מאנגליה. לביקור בן שבוע. נוסעות כבר מחר. לא היה לי כל ספק. זה היה הביקור אחרון.
אז לא ידעתי מה שאני יודע היום.
השארתי שם הוראה או שתיים, בניסיון להשאיר קצת אופטימיות.

אחרי 3 שעות בקצרין הייתי בדרך הביתה. הרגשתי חרא. פתחתי רדיו בערוץ שירים כלשהו. לא היה מקום למוסיקה קלאסית שאני אוהב ביום יום. הייתי זקוק לשירים כדי למהול את התחושה המחורבנת בים של צלילים קופצניים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיה לי מפגש קרוב עם מעללי האונקולוגים.
ואני לא מדבר על עשרות חולי סרטן שראיתי בעת לימודי ב"הדסה", ירושלים,
או המון חולי סרטן בימים או בלילות האחרונים שלהם בזמן ההתמחות במחלקה כירורגית ב` ב"סורוקה".

המפגש הכי אישי, בפעם הראשונה, היה בקיבוץ מבוא חמה, בדרום רמת הגולן, במאי 1977.
כאשר סיימתי את לימודי הרפואה בסוף 1976 בקשתי לעבוד ברמת הגולן. בא לי. לתת משהו לטובת אנשים צעירים, חלוצים, נחשונים, מה עוד שכתבו בעיתונות שאף רופא לא מוכן לבוא לצפון ולרמה.
חשבתי לעצמי מה שפלאטו שרון צעק מעל הבמות: "מה אתה עושה בשביל המדינה". אז עליתי. לרמה. בתחילת 1977.
עשר שנים קודם לכן היא חזרה, הרמה, לבעליה האמיתיים. הצעירים שישבוה היו זקוקים למשהו עם השכלה רפואית. הרגשתי חובה להיות איתם.
רופא זוטר מ"הדסה" שבירושלים עולה להיות שם, איתם.
שלושה חודשים אחרי שהתיישבנו שם, במבוא חמה, אמרה לי מלי, אשתי, שהייתה בהריון, כי יש לה הפרשה דמית מפטמת שד שמאל.
העורקים שהזרימו ביום יום דם למוחי, התכווצו. הרגשתי שאני הולך לצנוח.
סרטן- אמרתי בלבי.
קודם שעלינו לרמה היא נבדקה ע"י מנהל מחלקה כירורגית בהדסה בגלל גוש בשד שהיא מששה. הייתי סטג`ר שם, כך שלא הייתה בעיה להגיע למנהל מחלקה כירורגית. הוא בדק. זה כלום, אמר. זה אפשרי בהיריון.
אין מה לדאוג. אין צורך בביופסיה. ילד שלישי שלנו היה בשלבי התפתחות.
והיא אמרה לי באותו בקר בקיבוץ מבוא חמה שהייתה טיפת דם בחזייה.
ברמת הגולן הייתי לבד. גוש בשד שמאל. 100% סרטן שד.
מששתי אותו בתור רופא לראשונה מאז הבדיקה ע"י הכירורג.
שם, במבוא חמה, לא היה לי ספק. המנהל פישל.

באר שבע היא הבית שלי. לשם הגעתי באביב 1957, כמה שעות אחרי הנחיתה בלוד. עולים חדשים מפולניה.
מבוא חמה הייתה עבורי שנת התנדבות קודם שאפנה להתמחות בכירורגיה, בבאר שבע.
הבאתי את האישה ממבוא חמה לסורוקה. חזרתי לרמת הגולן כדי לסיים מנהלית את העניינים. הביופסיה הייתה חד משמעית. השד הלך. גרורות היו כבר בבתי שחי.
עשו הפלה כי אמרו שזה יפריע. נתנו כימותרפיה. נתנו הקרנות.
קברתי אותה שנה ותשעה חודשים מאוחר יותר. בפברואר 1979.

במסגרת לימודי הרפואה הייתי גם, כצופה לומד, במחלקה אונקולוגית. היה לי הכבוד המפוקפק להזריק מנות מורפין למנהל מחלקה גניקולוגית שגילו לו סרטן. מורפין בגלל כאבי מוות. גרורות.
לאימו של חבר ללימודים, אבי, הייתי נותן 5FU בהזלפה, בגלל סרטן קיבה שהכריע אותה, כמו שידענו כולנו. כימותרפיה הייתה כלי הנשק. נגד מי? החולה הולך. הוא ילך. סוף. ספרו לנו על הצלחות. לא הספקנו לראותן.

אחותי הלכה באותו מסלול. היא הייתה קצת בתוככי שנות החמישים לחייה.
אני לא טפלתי בה. הרי היה לה רופא. רופא מטפל. כשהופיעו לה כאבי בטן, הוסבר לה שזה מחיידק, כזה שמתגורר בקיבה. הליקובקטר פילורי.
לא תאמינו. הם אפילו מצאו אותו. בגסטרוסקופיה. טיפול נתנו לה. כזה של אנטיביוטיקות . לכאב הטיפול לא עזר. אי הצלחה אינה משהו מפתיע רופא. רק כשהבטן תפחה הבין הרופא כי זה לא חיידק. חיידק אינו מנפח, אז הנפיחות זה לא ממנו.
באולטרא סאונד נמצא סרטן שחלה גדול מאד.
רק אז הוכנסתי בסוד העניינים.
לי קוראים כשהבעיה בעייתית.
היה צורך לנתח, לסלק את המסה הענקית. לא לצרכי הבראה. לצרכי צמצום המסה. גרורות כבר היו בכבד.
היו לנו כמה ימי חסד קודם שיגלגלו אותה לחדר ניתוח. הכנסתי אותה לצום מיצי ירקות.
נתתי לה הכנה הומיאופתית קודם הניתוח.
מנהל המחלקה שהיה בניתוח לא האמין. היא כמעט לא דיממה, הוא טען.
טוב, רוב המנתחים בכלל לא מאמינים. לא באלוקים. לא במיץ ירקות שאלוהים ברא. לא ביכולות האדירות של התרופות ההומיאופתיות.
.
יום אחר הניתוח אחותי כבר נעה במחלקה וסייעה בחלוקת האוכל למנותחות. כמו סבתא אסתר, אִמה של אחותי.
אחר כך היו הקרנות וכימותרפיה.
האונקולוגים לא נתנו לה הרבה לחיות. כמה חודשים.
לא יכולתי להפסיק לאחותי את העישון.
לא יכולתי לשכנע אותה לעזוב את הבית, הבית שלה. היה בו משהו מקולל. אכלס אנרגיות לא טובות.
יכולתי לשכנע אותה לשנות את התזונה.
במקום ללכת לעולמה אחרי חודשים, היא חיה מעבר לתחזית. והלכה.
המון מאלו שקבלו חינם או בתשלום כימותרפיה והקרנות הלכו מאתנו לאחר גסיסה קצרה או ארוכה.
היום אני יודע מעט יותר על הסרטן.
לא מעטים הבריאו מסרטן. כמעט תמיד כשלא נתנו דריסת יד לאונקולוגים.
האחרונים מסוכנים. האמינו לי. אני כבר לא צעיר בשטח.
אין להם מושג מהו באמת סרטן.
כך שלא נותר לי אלא לסכם קצת ממה שידוע בעולם הרחב ובארצנו הקטנטונת על הסרטן ומה בכלל ניתן לעשות.

הזמן הגיע. ישבתי לכתוב.

כוונתי בכתיבת הספר היא

– לטעת תחושת בטחון בלב הקוראות והקוראים, שמצאו אצלם הסרטן, פה או שם.
– להבהיר כי הגיע הזמן לקחת אחריות אישית על המצב, על הבריאות, על החיים.
– להבהיר שהתהליך הממאיר אינו אויבו של נפגע הסרטן אלא ברירת מחדל של הגוף נוכח
ההתנהלות הלא בריאה של בעל הגוף. הסרטן הוא תוצאה של תזונה לקויה, חסרת
בריאות, והתנהלות רגשית פגומה. בקיצור- אורח חיים נוגד בריאות.
הסרטן כאמור, הוא בעצם יציר כפיו של נושאו.
הוא, החולה עצמו, הוא שהצמיח את הגידול. הממאירות לא תוכננה ע"י היושב"ם.
רק הוא, החולה, יוכל להבריא את עצמו, בסיוע סביר, אך לעולם לא
בסיוע כימיקלים הגורמים לבחילה, להקאה, לנשירת שיער, לתחושה
מחורבנת, לדימום ממעי, לכאבים, לאובדן צלם אנוש. להרס נוראי של
מערכת החיסון. שהרי על כל בקבוק כימותראפי רשום באותיות לועזיות- "עלול לגרום
לסרטן"!
– ארשום בספר את האפשרויות הטיפוליות הידועות לכל מטפל לא קונבנציונלי.
כואב הלב שאלו שקבלו אסמכתא של מומחה סרטן מטעם משרד
הבריאות, אינם מבינים דבר או רבע דבר בנושאי תזונה. אין לי ספק
שבעוד שנים לא רבות נביט על האונקולוגיה דהיום כחשכת ימי הביניים
של רפואת המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת.

The continued existence and profits of the cancer industry depend on NOT finding a cure for cancer. (Tony Isaacs)
זהו ללא ספק משפט מצמרר. לא אתרגם אותו לעברית כדי לא לפגוע בעוצמתו.
There are only two Physicians — the Almighty and your own body (Dr J. Kelly)
יש שני רופאים בעולם היכולים לרפא מחלה-
היושב במרומים
וגופו של החולה.

There are only three who care about you: God, yourself and sometimes your mother (Dr J. Kelly)

תשקיעו ברפואה הנכונה, ביחוד הרפואה המונעת———Invest in Prevention