ליום האשה הטובה

דווקא ביום האשה בא לי לכתוב את הקטע הבא: אוכל- הוא צעק לאחר שהדלת נטרקה. הוא הגיע. מהעבודה. בטח עייף. עובד קשה. אשה, אוכל. אני רעב. כך הוא צעק. כמה מהר? היא ענתה לו מהמטבח. הכי מהר שיש, הוא צרח, כדי שהקול יגיע עד המטבח, וגם כדי להראות כי למרות עייפותו, לזעוק הוא יכול, למרות שמצבו עגום. הוא רעב. היו בפניה, פני אשתו, שתי אופציות להכין לו מילוי קיבה. או לבשל לאט או לבשל מהר. לאט זה על אש נמוכה. מהר זה על אש מרבית. לוהטת. אש גיהינום. חום מרבי מעביר אנרגיה מרבית ביחידת זמן. אז זה מה שהוא דחף לקיבתו- אוכל שבושל מהר, בחום גבוה. כך הוא רצה. ומהר. וכאן אני עובר לחלק הלימודי, בעקבות עבודת מחקר שבדקה מה מצבם של אוכלי מזון שחומם מהר והיטב לעומת אוכלי מזון שבושל בשול ממושך, דל חום, יחסית:
1) אוכל שבושל מהר גורם לירידת רגישות לאינסולין, יעני התאים מכשירים עצמם לפתח סוכרת סוג 2.
2) מעלה את רמת הטריגליצרידים, וכמו שלחשו לי – זה מעודד אוטם במוח. במוח של בולע מזון שחטף מכת חום.
3) כמות אומגה 3 בדם הללו, שצרחו בדלת- אוכל, מהר, אני מת..- נמוכה מרמתה אצל הניזונים ממזון שהוכן באהבת החום הממושך.
4) גם ויטמין C וויטמין E נמוכים יותר. אין ספק שניתן לציין ללא ספק שמי שצורח בדלת, ואין לו הנימוסי חצר בכניסה לבית, זוכה מידיה הטרודות של אשתו למנת רעל שתקצר את חייו. הראו לי אשה שזקוקה לצרחן שכזה. אולי יהיה מי שיקרא וישנה דרכיו? אולי אותו בודד יבין כי קצת אהבה וחיבוק, קודם צרחה, לא יאפשרו לצרחה לבקוע מגרונו של מחבק אשתו.