מות עריסה. מוות שניתן למנוע.

מלבד הרווקה, שלא רצתה או לא הצליחה להכנס להיריון, אין כמעט אשה שלא תבין מהי עוצמת האסון של אמא כאשר התינוק או התינוקת שלה, בני כמה חודשים, מובאים לקבורה.

אני רוצה לכתוב על מות עריסה.

באלוהים. העולל היה בריא לחלוטין רק אתמול בערב או רק לפני שהשכבתי אותו לישון בצהרים, תאמר האם.
הוא היה פרח. כעת פרח מונח על תלולית העפר שמעל לגופה. אם זכר משהו להביא פרח להלוויה הלא צפויה כל כך, כל כך לא בעיתה.
מהפרח הקבור ישארו רק צילומים מלאי חיוך.
"מוות עריסה" נכתב בתעודת פטירה. ללא הרישום בתעודה אין בכלל קבורה במדינה מתוקנת.
מדינה מתוקנת?
לא לגבי האמא שקברה את פרי רחמה.

כאבא ליותר משניים שלושה ארבעה חמישה ילדים, בא לי לשבור לכמה אנשים האחראים למוות ולקבורה של הפרחים הללו את העצמות. אגרסיה רגעית שמקורה בכאב פולח לב.
אבל אני כבר בן 63, והעצמות שלי הרבה יותר שבירות משל עצמות שומרי הראש רחבי הכתפים של אותם האנשים שעצמותיהם שוות שבירה, שוות ולו בשל דמעת אשה אחת שקברה השבוע או לפני שבוע או לפני שבועיים את עוללה, שאת בגדיו החדשים, בתכלת או בוורוד, קנתה ממש לא מזמן. וכמה היא אהבה את מה שיצא מרחמה. וכמה היא חכתה לו או לה, שנקברו באדמה הקרה או החמה, תלוי בעונה.

אני מביט בטבע. אין שם עריסות. הגורים, של הכלבה או החתולה או האפרוחים או הגוזלים, אם לא חונקים אותם, הם לא מפסיקים לנשום. כי כך ברא אותנו ואותם. האלוהים.

עד 1969 לא נרשמה ברשימות משרד הבריאות, לא האמריקאי, לא הישראלי, גם לא במשרד הבריאות של שום מדינה אירופאית וגם לא באוסטרליה או ביפן, סיבת מוות הקרויה- מות עריסה.
פשוט לא היה מוות שכזה. פתאום התינוק מת. בטח בעריסה. אלא איפה נמצא התינוק בשנות השישים?
באוהל בסומליה הדרומית? כן. שם, בסומליה, מתים המון ילדים. מרעב. מזיהומים. מכדורי מרצחים מוסלמים.
אבל למות סתם כך, מחנק פתאומי, מהפסקת נשימה? לא! בסודן אף אחד לא מת מחנק שלא היה יזום. מנגנון הנשימה הוא מנגנון אלוהי. הוא מנגנון מושלם. אין הפסקות פתע. זה לא חברת חשמל.

ואז הוא הופיע. מות העריסה. בתחילת שנות השבעים. ובאמת לא הבינו למה. ממש כמו שבהתחלה לא הבינו למה פחת הסחף בדלתת הנילוס. למה פחתה ספירת ותנועתיות תאי הזרע של הגבר המערבי. למה לגברים ולנשים השערות נוטות לנשור. ולמה יש חור בשכבת האוזון.
בינינו?
בכל הדברים הללו אל תאשימו את כתמי השמש וגם לא קונסטלציית כוכבים וגם לא את הפותחת הקלפים. חפשו את האשם באדם.

כשחקרתי את נושא החלב וגם פזלתי לכיוון קמח חיטה נתקלתי בחומר תמוה, שנמצא בשניהם. בחלב ובקמח חיטה. לא ממש זהה החומר שמוצאו קזאין של החלב והחומר שמקורו בגלוטן. לא זהה אך דומה מדי במבנה, ומאד דומה בהשפעתו על המוח. פעולת אותם החומרים ממש כמו של המורפין. לראשון קראו קאזו-מורפין ולשני, זה שבא מהגלוטן, קראו גליאדורפין או גלוטיאו-מורפין.
אפילו בחלב האם מצאו חומר דמויי מורפין וזה מצביע על חוכמתו של אלוהים, שהחליט להכניס בחלב חומר שיגרום להתמכרות לחלב אם (ולפטמה) וגם יכניס את התינוק ל mode חלומי, כזו שינה טובה שכשהיא מגיעה כל תינוק נראה כמו מלאך.

כדי לא להאריך בכתובין, תינוק המקבל חלב פרה (או קמח חיטה) וגם נגרם שינוי באנזימים של מערכת העיכול שלו (בעקבות חיסונים), הוא לא מפרק טוב את הקזאין של החלב ואת הגלוטן של קמח החיטה, באופן שנוצרות המון מולקולות דמויות מורפין, והן, בשל גודלן הקטנטן, חודרות לכלי הדם ועם כל הכדוריות בצבעים השונים, מגיעות אל המוח, ושם הן, מולקולות בעלות פעילות מורפין, מתקבלות בברכה.

וידוע כי מורפין, מלבד שהוא עושה איזה high והופך כל כאב לסתם כלום, גם מדכא נשימה. וכשהוא מדכא טיפה יותר מדי, נוצר מחסור בחמצן, כי מֶרְכָז הנשימה מסטול וכך מת לו התינוק.
איזו באסה.
כעת גם בנימין נתניהו, אחיו של יוני שאיננו, וגם יעקב ליצמן, סגנו, לא יוכלו לומר שהנושא לא הובא לעיונם ע"י התלויים בהם לפרנסתם. יוני איננו וגם אינם הקטנטנים, שחלקם בוודאי היו רוצים להתגייס לצבא ההגנה לישראל. אבל מה? הלכו ואינם.

עכשיו נעבור למחקר אמיתי, שמה שמקסים בו, שבסעיף מימון של המחקר נרשם:

This research received no specific grant from any funding agency in the public, commercial, or not-for-profit sectors

כלומר החוקרים לא זכו לקבל מימון מבעלי עניין. ומשום כך אני מתייחס למאמר בשיא הרצינות, מה עוד שהכותבים הם נחמדים ופוליטיקלי קורקטים, בניגוד אלי שאני באופיי לא נעים הליכות ומי שבעיני נותן יד לרצח או הרג או חיסול ילדים הוא בן זונה ושווה שישברו את עצמותיו ויביאוהו לפני פורום בעל שיניים.

את המאמר המקורי תמצאו ב
http://www.scribd.com/doc/54772978/Infant-Mortality-Rates-Regress-w-Higher-No-of-Vaccine-Doses

אנסה להביא קטעים ממנו מהמחקר, למען אלו המתקשים להאמין שביבי את ליצמן לא יודעים אפילו שהם, בקדנציה הנוכחית, אחראים למותם של עשרות, אם לא מאות ילדים.
לשון הרע?
לא. אני עוד מתבטא בלשון עדינה.
תארו לכם את המילים שהייתה משמיעה כנגדם האמא שקברה זה עתה את עוללה שמת מות עריסה?
מה היא היתה אומרת על הנ"ל, שבאחריותם המיניסטריאלית מות המוני ילדים. ובעיני שני ילדים מתים הם המון.

מי שיודע ולא מונע- שותף ל"רצח" חסרי ישע אלו.

מות עריסה לא היה בנמצא ברשימת האבחנות העולמית. כל תינוק שהיה פעם בעריסה המשיך לגדול ועבר למיטת ילדים, אחר כך למיטת נוער. אף ילד לא מת בעריסה. זה פשוט לא טבעי.
ב 1960 החלו להחדיר חיסונים המוניים, בהסברה מסיבית ועם לחץ אדיר מצד כל בעלי עניין, כולל הבהרה שהחיסונים הרבים מונעים המון מקרי מוות (שעד אז כמעט ולא היו).
פעם הראשונה בהיסטוריה "נדרשו" התינוקות בארה"ב (ובנותיה) לקבל כמה מנות של DPT ושל פוליו
וחצבת וחזרת ואדמת.
זמן קצרצר אח"כ, ב 1969, כבר בישרה וקבעה הרשות הממונה כי נמצאה מחלה חדשה, תסמונת קטלנית חדשה, שמחסלת ילד כהרף עין, בטרם מצמצתם- Sudden infant death syndrome
או בקיצור, כנהוג בעת החדשה, SIDS.
התסמונת הוגדרה כמוות של תינוק שלאחר חיטוט בסיבות אפשריות, לא מצאו כל סיבה נראית לעין. פתחו את גופות העוללים המתים- ומצאו בצקת בריאה וקצת תאי דלקת בדרכי הנשימה.
זה הכול. תנוק בריא שנפח נישמתו סתם כך, ללא סיבה בנתיחה אחר המוות.
האבחנה החדשה החלה לטפס במָעָלות הָשְכיחוּת.
עוד ועוד גופות קטנות עברו הטמנה באדמה, מחקרים נכתבו ולא גילו כלום ותוך 20 שנה מתחילת החדרת החיסונים המסיבית זכתה SIDS, בעזרת השם, לטפס למקום הראשון בתמותת התינוקות בגילאי חודש ועד שנה.
מה שלא היה בנמצא ובידוע עד אז, מות העריסה, הפך לבון טון של הפתולוגים, הקברנים ובוני המצבות הקטנות.
איש לא התעניין בגורל אמהות שקברו את פרי בטנן. שיעשו עוד אחד, למה לא, וישכחו מהעניין.
שהרי לא מדובר פה בפצצה שלא התפוצצה שמחייבת בירור למה ומדוע. מה קרה לפצצה שלא השיגה מטרתה? אבל ילדון שמת? הרי ממילא יום אחד הוא ימות, לא?

המוות הזה מיותר לחלוטין.

אהבתם את המאמר? שתפו לחברים

דילוג לתוכן