על הלב, כלי הדם, הקרדיולוג וויטמין C….

קטע א`:

למען האמת, מה שאנחנו מתארים כמחלת לב, היא בכלל לא מחלת לב. היא מחלת כלי דם. נכון שיש גם מחלות לב אמיתיות, כמו פגיעה בשריר הלב (נכון, זה יתכן גם משנית להתכווצות או היצרות או חסימה בכלי דם המספקים חמצן ומזון לשריר הלב) או פגיעה בציפוי הפנימי והחיצוני של הלב, אבל בגדול, מחלות לב אורגינליות הן בעיוה לא שכיחה.
כלומר סיבת המוות השנייה או הראשונה בעולם המערבי היא בעיית כלי הדם, טרשת, היצרות וחסימה.
די אם אתם קוראים את עיתון הארץ או ידיעות או מעריב, כדי שיאכילו אתכם במידע שאם יש בעיה בכלי דם חייבים להתמסר למגע הקרדיולוג. יש לו המון מסלולי בדיקה.
בסופם הוא ימליץ לבצע צנתור או/ו בלון או/ו סטנט או/ו ניתוח מעקפים וכדורים להורדת א` וב` וג` ולדילול ולמיהול ולהקפאת הקצב, כך שתצאו ממנו ברכוש רב, בהוצאות גבוהות ובימבה תופעות לוואי, שלא לדבר על סיבוכים לכל החיים או סיבוך חד פעמי- מוות..

שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שכל האמצעים שצוינו לעיל הם מצוינים.
הבעיה היא הרופאים עצמם.
כל האמצעים עליהם כתבתי בכלל לא נחוצים במרבית המקרים. יש דרכים פשוטות וזולות למנוע את היווצרות הבעיות בכלי דם ואפילו דרך הדורשת מנוחה וסבלנות כדי להגיע לריפוי מושלם של ההיצרויות בכלי דם חיוניים אלו.
והמחיר?
עלול להגיע גם ל 300 ₪ לחודש.

לפני שנכנס לעומקו של הנושא, חייבים לקבל הנחת יסוד אחת כי מה שנראה בעיני האחד אסון עשוי להיראות בעיני חכם יותר כאתגר, כרמז מאלוהים, כפתח הצלה. האם ההנחה מקובלת עליכם?
החדירו לראש של כל קוראי העיתונים שהוזכרו כי תהליך טרשתי בכלי דם כליליים, בלב או בעורקי הצוואר, הוא אסון שמחייב השחזת סכינים או טיפול דחוף…. אחרת תמותו.
האמת היא שיש כאלו המציעים- בואו נעשה Time out ונחשוב.

אז מהו בעצם התהליך הטרשתי?

זהו תהליך חיוני, שברא היושב"ם.
תהליך שנועד למנוע המשך הקרע בכלי הדם המצויים בתנועה מתמדת.
כל דפיקת לב, ביום כמו בלילה, מזעזעת את כלי הדם הקטנים המקיפים את הלב. הכלי אמור להיות עמיד כי רקמת הקולגן שלו טובה. טובה? רקמת החיבור חזקה בתנאי שאין מחסור בוויטמין C בגוף. כאשר יש מחסור, ובטח מי שמפתח טרשת סובל גם ממחסור בוויטמין זה, נוצרים קרעים. כדי למנוע מהקרעים לגרום לדימום, ברא היושב"ם מנגנון הצלה- חסימה בעזרת טסיות וסידן ומנגנון קרישה וכולסטרול ועוד.

זה שהתהליך נמשך ונמשך ולא נעצר- זה כבר בגלל שאין בנמצא חכם שיעמיס ויטמין C על אנשי העולם המפותח. הרי היושב"ם בחיים לא היה מאמין שנעמיס על הגוף תזונה חולנית ובקושי נאכל ירקות ופירות וגם הם צמחו באדמה המנוצלת עד תום. בלי מנוחה בשנה השביעית.

ההצעה לטפל במחלת כלי דם מונחת על המדף לכל דיכפין לפחות שישים שנה. אלא שיצרני סמי רפואה הצליחו לטמטם את הסטודנטים לרפואה שהלכו ונהיו רופאים ובהמשך מומחים לקרדיולוגיה, שרק הפילולים שהם מייצרים עשויים לעזור ושוויטמין C הוא סתם Shit שנתמך ע"י רואי שחורות והזויים כמו פרופ` לינוס פאולינג, למשל, שזכה בפרס נובל.

כאמור ויטמין C הוא חלק מהחבילה של מינרלים, ויטמינים, חומצות אמינו ועוד,החיוניים ליצור קולגן מושלם. בחסר הוויטמין בלבד נוצר קולגן פגום (וכשרמתו נמוכה מאד יש צפדינה שאיתה נקברים). קולגן פגום פירושו קרעים בכלי דם וגומר…

מכיוון שהיושב"ם היה מאד חכם, אולי אפילו הכי חכם, הוא נתן לוויטמין C עוד משימות קריטיות נוספות.
הוא חיוני למערכת החיסון, לסילוק מתכות כבדות, לקליטת רדיקלים חופשיים. .
הוא חיוני ביותר ליצור הורמוני הסטרס באדרנל.
עכשיו תחשבו כמה סטרס, מתח, יש למנהל או פקיד בכיר לעומת הודי עני ואביון, כך שתבינו למה למנהל ההוא יש חסר אדיר של וויטמין C. אנחנו, כמו הקופים והשרקן, לא יכולים לייצר וויטמין. אז למי יהיו כלי דם חסומים יותר אם לא יקבל כמות הגונה של וויטמין C מבחוץ? להודי העני דל הדאגות?

ד"ר אבני הנכבד, אז איך תסביר שאף חוקר בעל שם לא טורח לחקור את הנושא? הרי הוא יכול לקחת אלפי חולים ולבדוק את עליהם את התיאוריה.
תשובתי חדה: זה הכול כלכלה, טמבל.
היחידים שיכולים לממן מחקר כזה הם אלו שייצרו וימכרו את החומר. אלו הן חברות התרופות שבתום המחקר ייצרו את החומר. אבל מכירת וויטמין C הוא לא ריווחית. ולכן לעולם לא ייערך מחקר גדול שתוצאותיו יקטלו יצרניות של כל מיני כימיקלים הניתנים ל"חולי לב", שעושות מהכימיקלים הון.

אבל היו חוקרים שעשו ניסיונות קטנים.
רופא קנדי בשם וויליס (G. C. Willis) הראה באנגיוגרפיות כי מתן וויטמין C, בכמות 500 מ"ג, שלוש פעמים ביום, גרם להטבה בהיצרות כלי דם כליליים. פרופ` פאולינג המליץ על כמות הרבה יותר גבוהה.

ואז, לא תאמינו, בבקרו של יום אחד, בשנת 2002, החליט ארגון הבריאות האמריקאי להרים את הכפפה. הוא מצא תורם נכבד. חברה ליצור תרופות לחולי לב. הוחלט לבדוק את יעילות וויטמין C, בחולי לב (טרשת). ממש מה שאותו הקורא, ששאל, שאל.

אלא מאי?
1. המינון של ויטמין C, באותו מחקר, היה 500 מ"ג. לא שלוש פעמים ביום אל פעם ביום.
2. סוג הוויטמין שהם לקחו, והרי ידוע כי יש סוגים בסדר, וסוגים מעולים וסוגים לא מי יודע מה, היה הסוג
המי יודע מה.
3. כדי להצליח בניסוי הגדול, הם קנו מיצרן הוויטמין את הוויטמין שנברא שנה קודם לכן. הם חששו
מוויטמין טרי, שעלול להיות חריף מידי.
וככה ה- NIH הגיע למסקנות הנכונות מבחינת תורם ההון לקיום המחקר. מסקנתם היתה גורפת- וויטמין C לא עוזר לחולי טרשת כלי דם לבביים.

היה מי שדאג שהמחקר יגיע לכל עיתון רפואי. ומי קורא את העיתון הרפואי?

כעת, אם המידע ביד, על לוח השח של החיים, התור שלכם לנוע.