ששת הימים.

כל מה שנותר מאותה התקופה היה סליל של פלדת אל חלד וכמה דפים קטנים תלויים בסליל. הלכתי כעת להביא סרגל כדי למדוד אותם- 9.5X6.5 ס"מ. זה גודלם של הדפים בדפדפת הקטנה שהיתה בכיס בגדי העבודה הצה"ליים ביום בו הזחלמים החלו לנוע.
אני יודע שהדפים הללו חשובים רק לי. אלו מילים שנרשמו אז. הדפים עצמם לא ישרדו הרבה.
ראיתי לנכון לרשום דיגיטלית את שכתבתי אז

6.6.67- עזה.
לא האמנתי, כמו רבים אחרים, אך זה קרה. למען האמת, זה היה הניסיון הקשה ביותר שבו העמדנו אי פעם. שוב לא היה זה תרגיל יבש אלא פעולה בה כל כלי נשק של האויב ובמלוא העצמה מכוונים אלינו. שוב לא סחבנו פצועים מאולתרים, על מנת להמחיש שבקרב יש נופלים. קרבות אתמול נפצו את המוחשיות העלובה. אי אפשר להשוות מראה פצוע מאולתר. אין פלא שהמלחמה יוצרת פציפיסטים כה רבים. מראה אדם ללא ראש, אדם שהגפיים התחתונות נמצאות במרחק מטרים ספורים משאר חלקי גופו. זעקות פצועים.
פצוע שרגלו נקטעה מרסיס פגז צעק שרצונו לנצח. לאחר שהבטחתי לו זאת החל לשיר "ירושלים של זהב". כתבת שאת אוהבת שיר זה. נדמה שזהו אחד השירים היפים ביותר אודות ירושלים (אולי כעת אפשר לומר העתיקה והחדשה). המצב היה כלאחר יאוש, עת צלפו הטנקים שלהם וחיילים מכל הצדדים והתפילה היחידה היתה שהלילה ירד, לפני שלא נזכה לראותו.
היום היה קל יותר. כיבוש עזה לא היה מסובך, אם כי נתקלנו בכמה קיני התנגדות. וכיון שהיום השני התקרב לקיצו, החלטתי להתרחץ מעט על המדרכה . מצאתי מכונת גילוח וסכין גלוח ובסיוע חתיכת סבון חשתי עצמי צעיר יותר!
עד הערב לא נותר אלא לנקות את הנשק ולהתפלל כי נזכה לראות את הבית ואותך בהקדם האפשרי.

7.6.67- עזה
בקר נפלא, שהביא עמו יום חדש. עשויים היינו לשכוח היכן אנו, אלמלא המירז`ים שחלפו על פנינו לאי-שם, כשהם חותכים בפסי הלובן שלהם את תכלת השמים. יריה בודדת מזכירה לנו כי צלפי עזה חיים ושואפי נקם. רצונך בחיים-פתח עיניך והיה זהיר

8.6.67
מה עושים על מנת להיות מלוכלכים? פשוט לא עושים דבר. ההפך לגבי לכלוך רוחני- כאן אתה חייב לעשות הרבה. כעת זה באמת לא קשה. נסה להיזכר במ"מ שנפל, בחבר לאהל שנהרג, על גופת אחר שהתעללו בה. הבטחנו לעצמנו לא לקחת שבויים. כנראה שאנו חלשי אופי מדי. כמה צדקו אלו שאמרו "אוי למנוצחים" ו "האל הוא לצד הגייסות החזקים יותר". עזה שלנו, אם כי פה ושם מטרידים הצלפים שלהם את מנוחתנו. לכל יריה יש תגובה חריפה. פגז של טנק או פיצוץ הבית. אנשים אין ברחובות, למרות שמדי פעם עובר רמקול וקורא להם להיכנע.
—-

זה כל מה שרשמתי באותם הימים.
למען האמת, זו הפעם הראשונה מאז 1967 שקראתי את שכתבתי אז.
בזכרון העכשווי שלי הכול היה מחוק.