לד"ר אבני שלום רב
שמי ריבה , אני בת 59 (עוד שלושה ימים לייתר דיוק ). אני יודעת שתתקשה להאמין, אבל כשחגגתי את יום ההולדת ה- 50, הייתי בטוחה שלא אזכה לכבות את 52 הנרות (אחד לשנה הבאה). המחשבה הזו, וחלפו מאז 9 שנים, מעוררת בי היום חלחלה. כמה אומללה הייתי, כשהייתי בידיים הלא נכונות. ידיים לא שלי.
עד שהגעתי לגיל 40 הייתי ממש אחלה. ידעתי שיש רופאים, אך הם נועדו לאחרים.
אותה התקופה הייתה תקופת חיים לחוצה מאד מאד מאד. התפתחה אצלי עייפות קיצונית, שמעולם לא הכרתי.
כל כך עייפה הייתי שכל הזמן חפשתי מקורות אנרגיה, כדי לצוף. כדי להרים ת`ראש מעל המים. מקורות האנרגיה היו ממתקים. הם נתנו לי עם הביס הראשון תחושה שהנה אני על הגל, העייפות חולפת. טעיתי. הממתקים לא היו התרופה לעייפות. היום אני מבינה שהם תרמו לתהליכים דלקתיים בגוף שלי. ודלקת, יאמר כל רופא קונבנציונלי, זקוקה לאנטיביוטיקה. קבלתי המון כדורים, שאת כולם בלעתי על פי ההוראות. שהרי מי אמון על ההוראות אם לא הרופא, היודע רפואה. לקחתי כל מיני אנטיביוטיקות, עם שמות אקזוטיים וצבעים מעוררי התפעלות ואמונה. ואז הופיעו כאבים בכל מיני מקומות. הגוף יצא מאיזון. נכנסתי למעגל קסמים, שבהיקפו היו המון רופאים.
פתאום הופיעו נגעים בעומק השוק, כואבים, שיצאו החוצה. אל העור. מה עושים עם הממצא הלא מובן? ביופסיה, כך אמרה הרופאה ורשמה הפניה לרופא עור או פלסטיקאי. הפתולוג רשם משהו שבעצם לא אמר דבר לאיש (מהרופאים). הרופאה המטפלת שלא ידעה מה עושים וחשה צורך פנימי להעניק לי משהו, העניקה לי עוד מרשם אנטיביוטי. שיהיה. בטח לקחתי. היא רופאה. היא אמורה לדעת. היא מקבלת משכורת תמורת הידע. והמרשם שהיא רושמת. ואז הופיעו פצעים ברגל השניה. נשלחתי לאשפוז בבית חולים. בית חולים זה מקום עם המון רופאים והמון הוא מסה קריטית לפיצוח כל חידה רפואית. עשו בדיקות מקיפות. למרות ההקפות החומות לא נפלו. שוחררתי כמו שנכנסתי. איש לא ידע מה יש לי. מרשמים חדשים נתנו בידי.
לקחתי את עצמי קצת בידיים. יש בתי טבע. יש נשים חכמות בבתי הטבע. התחלתי לטפל בפצעים עם שמן ויטמין E עם גרניום ולוונדר ולקרוא ולקרוא ולקרוא בלי סוף. רציתי להבין מה קורה איתי. בעיני האינטרנט שקול להמצאת הגלגל. הוא היה עוגן ההצלה שלי.
את בעיית כאבי הברכיים פתרתי עם משחות למיניהם. מנוחה ונעלים מתאימות.
אלא שכשמצב הברכיים השתפר, התחילו כאבים באגן. אח"כ בעמוד השדרה בואכה צוואר וכתפיים.
מהכתפיים חזרו הכאבים לרגליים. החלה נפיחות בגפיים התחתונות.
הכאבים היו משגעים. אני מעריכה שהתפקוד שלי ירד ל 40%, אם ניתן להעריך נפילה קשה לתפקוד היומיומי.
הייתי מתכננת את השבוע כך שיום אחד קניות. יום אחר כביסה. יום נוסף בישולים כי הרי יש משפחה יש.
אחד בעל (שיהיה בריא )
שניים ילדים (שיהיו בריאים)
אחד כלב (תמיד בריא)
וגם…עבדתי חצי יום.
השקעתי המון אנרגיות בריצה לרופאים, לעשות בדיקות, שלא לדבר על הממון שעבר מכיסי לכיסים אחרים.
הרגשתי שאני נגמרת. שלכבות 52 נרות אף פעם לא אזכה.
ניסו לפצח את חידת חוליי בכמה בתי חולים. אפילו באילת. בטח בהדסה בעין כרם. בטח באיכילוב. בטח ברמב"ם. גם בחדרה.
הייתי חידה חידה.
אני מאמינה שכל העצמות, וכל אחת לחוד, מתועדות רנטגנית בכל בתי החולים שבפזורה הישראלית.
תזרקו שם של מומחה מומחה בישראל? גם אצלו הייתי.
אודה. בדיקת ערמונית לא עברתי, כי רק לבעלי יש כזותי.
כשהייתי ילדה הייתי ביישנית. כשנהייתי חולה היו לי הסמקות. הסמקות? איך ששמעו הרופאים על הסמקות שלחו אותי לבדיקת חלבון בשתן ( איסוף שתן ). התוצאות היו מאד גבוהות לכן עשיתי ב"הדסה" בדיקה שעלתה לי (ולבעלי) 10.000 ש"ח. לבדיקה קוראים "אוקטוסקן" שבה מצלמים כל ס"מ בגוף. בתוך המכונה המצלמת שוכבים חצי שעה בלי לזוז ועושים את הצילום במשך שלושה ימים עוקבים (יאוש! ועוד אומללה שכמוני סובלת מקלסטרופוביה). כמובן שהייתי צריכה לקחת כדורי הרגעה. התוצאה שראו שיש לי מספר " קולטנים לקרצינואידים" במערכת עיכול.
במצב זה היה צורך לעשות עוד צילומים. גם סי.טי. וגם MRI. בכל הבדיקות לא נמצא דבר, אבל זה כבר לא שינה את תחושתי שיש משהו בגופי שאמצעי הדמיה אלו לא מצליחים לאתר. למען האמת, נעשיתי אפילו חולה יותר, לפחות בעיני עצמי. יש לי משהו וודאי שאיש לא מצליח לאתר ( ד"ר אריה אני מקווה שיש לך עוד סבלנות לקרוא כי אם תחליט לפרסם את הסיפור יש לך את אישורי לתמצת את האמור , אני פשוט מספרת לך את החיים שלי כאילו עובר לי סרט מול העיניים ותאמין לי אני מרחמת עליך שאתה סבלני).
מערכת העיכול שלי זייפה. היו לי כאבי בטן. היו לי שלשולים. הבנתי שהמומחים הקונבנציונלים אין להם קצה חוט טיפולי בגלל חסר קצה חוט אבחנתי, וללא חוטים לא תופרים אפילו תחתוני חוטיני. פניתי אל המטפלים האלטרנטיביים. דקר אותי מומחה לדיקור, עשו לי מסאג`ים. רפלקסולוגית עשתה לי טיפול בכפות רגליים. עשיתי צומות שעזרו לי כל עוד התמדתי בהם. שתיתי מיץ עשב חיטה. עשיתי חוקני ניקוי, הילינג, שיאצו, יוגה ועוד טובים ורבים. הבעיה היתה שלא יכולתי להמשיך לאורך זמן בתזונה המיטיבה. רוב הזמן הייתי רעבה ועייפה , מאד עייפה.
לרופאה המטפלת שלי נמאס ממני. יום אחד היא אמרה לי שוויטמין D שלי נמוך (12 ננוגרם/מ"ל, שזה באמת נמוך), אז שאקח קצת ויטמין D. הוא לא יכול להזיק. חשבתי לעצמי ששוה לנסות. הושבתי עצמי מול המחשב, שהבנים שלי הזיעו קשות עד שלמדוני להרגיש בנוח מולו, והתחלתי לסקור את מרחבי האינטרנט. הבנתי שאני היא האחראית היחידה לבריאותי. יום אחד, אחרי שבועות של לקיחת ויטמין D שמתי לב שאין כאבים. אין שלשולים. שאפילו בדיקות הדם שלי משתפרות.
כמו הגברים שרצים אחרי… לספר לחברה, גם אני התחלתי לספר לחברה על מה היה ומה יש לי עכשיו. התחלתי את "מסע הצלב" שלי, או בעצם "מסע מגן דויד", בו סיפרתי לכוווולם על נפלאות ויטמין D. ספרתי לכל
מי שהיה מוכן להקשיב וגם למי שלא , עד שאחת מבנות המשפחה התחילה לקרוא לי "ליידי D " (לא שאני דומה לה , ממש לא ).
אחד הקורבנות הראשונים לנידנודים שלי היה אחי שהיה מועמד להתחיל טיפולים כימותרפיים(לפני כ 5שנים).
בהתייעצות עם שני רופאים,האחד רצה להתחיל את הטיפולים מיד והשני ביקש עוד לחכות לאיזה תוצאה. נדנדתי לו בשכל שיעשה בדיקה לויטמין D. כאשר נודעה לי התוצאה שהייתה מאד נמוכה התחלתי לנדנד יום יום , האם הוא לוקח את הויטמין. הוא היה בטוח שאני מטורפת. אני חושבת שהוא התחיל לקחת את הויטמין רק כדי שאפסיק לנדנד לו. היום הוא עדיין במעקב. הכל בסדר. הוא בכושר , חיי באושר ונהנה מהנכד שלו.
גם בעלי היה "קורבן" ללחץ בנושא ויטמין D. ביקשתי ממנו שילך לעשות בדיקת דם לויטמין ( הוא היה מטופל אצל הרופאה שלי, זו שהמליצה לי לקחת ויטמין D). אלא שלה היו עבורו רעיונות אחרים. היא אמרה לו "שלא כל מה שמתאים לאשתך מתאים גם לך " . בקיצור, היא סרבה לתת לו הפניה לבדיקה. הלכתי אליה ואמרתי לה שאני לא יוצאת מהחדר עד שהיא מאשרת את הבדיקה עבור בעלי. היא נעלבה אבל נתנה לו הפניה לבדיקה. בעקבות האירוע היא כבר לא רצתה לראות אותי. לכן החלפתי רופאה…
מצטער, אך כנראה משהו חדר לאתר ומחק קצת.
הסוף, למיטב זכרוני, היה טוב. ויטמין D היה הפתרון.