דרמטולוגיה ז"ל???

ערכה של הדרמטולוגיה ( רפואת עור, וקצת מין ).

דרמטולוגיה, מה אתה אומר על המקצוע הזה, שאלתי את ד"ר יהוידע סאנשיין
באחד האמשים. זכרתי היטב את הציון "שואף לאפס" שהענקתי לרפואת העור
באחת הפגישות.
גם ההומיאופטים, עוד מימיו של סמואל האנמן, האב המייסד, מתייחסים
לדרמטולוגיה כאל קללה בריאותית. הרגשתי שאני חייב לברר מעט לעומק
אם רפואה זו היא באמת כמו שהם טוענים. אני כירורג בהשכלתי ולא עקבתי
אחרי חידושי המדע של רבעון המאה האחרון בנושא רפואת העור.

אולי תספר לי אתה על הדרמטולוגיה, ידידי הצעיר, הציע בחיוך יהוידע שאיתי.
אולי תספר על ימיך כסטודנט במחלקה הדרמטולוגית, אי שם בהדסה עין כרם.
מה אתה, ד"ר אבני הצעיר, מה אתה חושב על הדרמטולוגיה? כך גלגל החלוץ יהוידע
את הכדור למחצית המגרש שלי.
אז ככה, התחלתי לענות, התמונה המרשימה ביותר שאני זוכר היא נשיפה של את כל אויר ריאותי כשהיה מבטו של הפרופסור לרפואת העור סורק את החדר בחיפוש הסטודנט שיענה על השאלה שעדיין ריחפה באוויר. נשיפת האוויר הייתה האמצעי ההגיוני היחיד להקטין את הנפח, את הגודל שלי, במטרה להגדיל את סיכוי לחמוק מעיניו תרות מענה של החלוק הלבן.
הכיסאות בחדר הישיבות הגדול במחלקה הדרמטולוגית היו מסודרים בחצי מעגל. כך שישבנו חשופים לכל עין, ללא אפשרות ממשית לחמוק מהמבט מחפש קרבן.
החולה היה נכנס אל החדר, מלווה באחות, ומתיישב במרכז החדר.
הרופא, או אחד מאתנו הסטודנטים, היה מציג את החולה. סיכום קצר של הפרטים הכלליים ואחר כך הממצאים הרפואיים.
אז הייתה נשאלת השאלה של הפרופסור בעל מבטא גרמני כבד- מי מוכן לתאר את הממצאים?
עברו שנים רבות, אך זיכרון הישיבות מול פני הדרמטולוג החוקר נותר חרוט על לוח לבי. איני זוכר עצמי אי פעם מתנדב, קם ומתאר את הממצאים.
כושר הביטוי הספרותי שלי היה דל. היכולת לקשור בין המראה הטרגי שעל עורו של החולה לבין השם הלטיני שהודבק לתופעה היה מעבר ליכולתי האנליטית.
כמו טירון חסר מזל הכרתי טוב את המשפט, שכוון אלי- שב, משהו אחר יוכל לתאר סופסוף את הנגע שלפנינו?
היו המון מילות תיאור שם. בוגר מגמה ריאלית כמוני לא יכול היה להעביר את המסר.
היו לממצא בעור המון מילים, המון צבעים, אפילו אדום זועם וכועס היו ביטויים סוחטי הסכמה מהפרופסור. היו לגלדים המון תיאורים כמו קשקשת עדינה או גסה, עד כי הייתי שמח לרשום אותם למען הקורא של היום אבל הם פשוט סירבו, סירוב מוחלט, להתנחל בתאי מוחי.

למען האמת היו גם רגעי רגיעה באותם האירועים. יכלתי לנשום חופשי כאשר הדיון עבר לדרכי הטיפול בחולה.
אם לצורך תיאור הממצאים היו המון מילים, וגם שמות לטיניים רבים, והיינו חייבים לשנן את ההבדלים הבלתי נתפסים בעין אנוש בין מחלה זו לרעותה, הרי שהדיון על דרכי הטיפול אפשר לי להיות נינוח.
לכל מגוון המחלות, ששמחתי, אחרי בחינת הסיום, למחוק את שמותיהן מהזיכרון הקצר של מוחי, בו הן אוחסנו עד המבחן, היו מעט מאד משחות, ומספר זעום של אנטיביוטיקות.
החולים הדרמטולוגים קיבלו ממרחים שונים, בהתאם לפיתוח חברות התרופות.
לא היית יכול להיחשב לחולה רציני אם לא היו סטרואידים במשחה שמרחת על העור.
לא זכור לי ששוחחנו אי פעם בסיכוייו של החולה להבריא ממחלות העור.
מלבד הגירוד והבעיה האסטטית היו החולים הדרמטולוגיים אנשים בריאים.
הדרמטולוג והחולה הדרמטולוגי נהנו מנישואים קתוליים, ואוירה טובה שררה
ביניהם.
שני הצדדים חיכו משנה לשנה בתקווה לפיתוחים רפואיים חדשים, למשחה שתביא מזור.
מזור לא בא, אבל החולה המשיך לבוא. וגם הרופא המשיך לבוא כי החולים באו.
הוא מרח והם נמרחו. והכל היה באווירה טובה, של אנשים הממתינים לעתיד טוב יותר,
ללא המתח של מנותח או העומד למות.
חולים דרמטולוגים אינם מתים.

ד"ר יהוידע סאנשיין הקשיב, הקשיב וחייך.
כשסיימתי לדבר השתרר שקט, והוא נמשך ונמשך ונמשך,
עד שבחלל החדר נשמעו מילים, שהיו חומר הנפץ.
ד"ר יהוידע סאנשיין נשמע כאויב של חלקים של הממסד הרפואי הקיים.
וכך הוא סיכם את השיחה שבאה בהמשך:
הדרמטולוגיה היא מקצוע שייעלם. נקודה.

מבט של אידיוט נמרח על פרצופי.
מה ייעלם, איפה ייעלם, איך ייעלם ?
יש מחלקות דרמטולוגיות, ויש כינוסים דרמטולוגיים, ויש עיתונים רפואיים
דרמטולוגיים ויש המון רופאים שחיים טוב ויש הרבה חולים שמתגרדים
טוב ויש בתי חרושת שמפתחים משחות חדשות.
וד"ר יהוידע, מומחה לרפואה פנימית, בעל שם עולמי, שבגיל 87 עוד בקשו ממנו להשאר
אבל הוא החליט כי חשוב לו יותר לסיים את עבודת הדוקטורט בנושא "אי ההשלמה
מצד ההנהגה הערבית לבניית הבית הלאומי בשנים 1936-9 בארץ ישראל”,
סתם במילים חדות כתער את הגולל על הדרמטולוגיה.
ז"ל הוא קרא לה בעתיד הקרוב.

ישבתי המום.
לא הרגשתי כלום.
אחר כך נשמתי עמוק והבטתי שותק.
שתיקה והקשבה מתניעים את מוחו של יהוידע. ידעתי.

צא וחשוב- החל ד"ר יהוידע סאנשיין את דרשתו, כשעיני לכודות בעיניו הכחולות אפורות-
מתי מרחו אותך פעם?
איני חושב שמרחו אותי פעם, אולי כתינוק, כשעכוזי הסמיקו, עניתי בחיוך.
לא, לא- אמר ד"ר סאנשיין- מתי לאחרונה סידרו אותך, מה שקרוי מרחו אותך.
ואז נזכרתי איך באחד מימי אחד באפריל, ימים בהם אני בכוננות ספיגה מפני מתיחות,
הצליח אחד הבנים שלי, אביתר, לפרוץ את המגננה ולמרוח אותי כהוגן.

ובכן- פסק ד"ר סאנשיין- אתה יכול למרוח הרבה אנשים הרבה שנים בהרבה משחות,
אבל כמו בכל מריחה, המריחה תתגלה.
צא וחשוב, האם מחלת העור היא באמת מחלת עור?
האם DREMATOLOG זכה באמת באותיות "לוג" בגלל שהוא מפעיל לוגיקה, הגיון, בעבודתו?
אולי השם ד"ר ל- DERMATO יותר יתאים לו?
אם במחלת העור היה החולה חולה, הרי הסרת החיידקים, הפטריות, הוירוסים,
הפריאונים או הקרציות למיניהן היה מרפא את העור.
ולא היא.
גם קרצוף יומי של העור לא יסייע לחולה. וגם קוטלי חיידקים ווירוסים.
גם טבילה במעיינות מרפא, כולל הבוץ של ים המלח, לא הבריאו אף חולה.
ולא יבריאו.
נכון. אחרי המנוחה, והפינוקים, ומרחק מהעבודה או האשה/ הגבר שבבית,
חוזרים כל נכי עור מרוצים ושבעי רצון.
ואל תשכח שלחוף ים המלח שכנה פעם סדום, ואווירת סדום אינה משתנה,
גם אם מפלס ים המלח יורד.
ההיגיון הבריא קובע- המנוחה ומרחק מאזור הגורם מתחים, כלומר מנוחה
נפשית, הם הבסיס לשיפור הזמני.
ועתה הקשב, אמר ד"ר סאנשיין ועיניו בורקות, את ההסבר הבא יבינו כולם,
מלבד אולי רופאי עור:
העור הוא המגן שלנו. מגן מפני החוץ ומגן למען פנים הגוף.
ומדוע מגן פנים הגוף? כי בתוך הגוף נוצרים עודפים של רעלים, שמקורם תזונה
שאינה הולמת אדם וכעסים שאינם מנותבים החוצה, וסתם עודפי ייצור,
וביניהם הרדיקלים החופשיים. מה קורה באדם בריא?
הרעלים הנ"ל מסולקים החוצה במנגנונים שהטבע ברא- הכליות והריאות,
המעי והעור, הצעקה והצחוק. הכליות מסננות מהגוף חומרים שהגוף אינו מעונין
בהם, או מעונין שיהיו בשתן. אין חיים ללא כליות (או הדיאליזה).
הריאות נחוצות לייבוא חמצן, אך גם היכולת לסלק גזים מאפשרת חיים.
המעי הגס הוא אתר הפסולת. ריבוי רעלים בצואה והפרעה בתפקוד המעי
הם הסיבה העיקרית למרבית המחלות. אומר שנית- הסיבה העיקרית.