מחלה לא ברורה ע"ש של שני רופאים או שלושה

28.4.2013

קבלתי את המכתב המצורף לפני כמה ימים. אם לא היה מגיע אלי, בחיים לא הייתי יודע כמה זמן חלף מאז הביקור הראשון. איך ששלוש שנים חלפו עברו להן.
אין ספק שהנוירולוגיה היא מקצוע מאד מעניין. המדריך שלנו בבית ספר לרפואה, של חנל`ה שולצינסקה כהנא ושלי היה ד"ר עודד אברמסקי, נויירולוג. זה היה מאד מעניין להסתובב איתו, לעשות כל מיני בדיקות פשוטות, ולהגיע לאבחנות די מדוייקות. הבעיה הקטנטונת של נוירולוגיה שלמעשה אין הרבה מה לעשות כשרוצים שהמחלה תחלוף והחולה יבריא. ואני לא מדבר על דלקת קרום המוח, שהיא בעצם מחלה זיהומית, חיידקית או וירלית. כך שטרשת נפוצה וכל מיני שיתוקים עולים ויורדים הביאו סיפוק וירטואלי. אבחנה- כן. טיפול לצרכי החלמה- לא. וזה היה מייאש. לפחות עבורי. למשל, השבוע, לראות את הטייס שלוקה בניוון שרירים והולך לנו, זו באסה. אנסה לכתוב עליו ב"הגיגים".

הבעיה ברפואה הקונבנציונלית ושאינה פולשנית (רפואת ה"תרופות")היא בניגוד להיגיון של עשרת הדיברות ושל הרמב"ם. ראשית, הרופאים, מיד כשנרשמה האבחנה, תמיד, אבל תמיד, חושבים מה לתת. והכוונה איזו כמוסה או כדור או זריקה יש להעביר לגופו של המבקש מזור. זה רפלקס מותנה. יצרניות של סמי רפואה, drugs, החדירו לראש הרופא איזה תוצר שלהם, שכמובן עולה לא מעט או הרבה יותר, יש לתת באבחנה זו או אחרת.
בחיים הם לא יחשבו מה לא. מה לא לתת. מה לסלק. מה גורם או תורם למחלה.
שנית, הרופאים מאמינים באמונה שלמה שאין דרך טיפול אחרת (אלטרנטיבית) ודרכם היא דרך אמת, למרות שגם להם ברור כי בשנת 2040 יגידו עליהם שהם היו מטומטמים. אז למה לא לומר זאת כבר מחר?

בעשרת הדברות רשום המון "לא". מה לא לעשות. כך שאם החולה הגיע "עם", יתכן שזה נגרם ע"י משהו שהוא קיבל. גם. אבל הרפלקס המותנה של רופא קונבנציונלי פותַח ונותַב בכיוון מנוגד. וזה מזכיר לי את הילד עם אפילפסיה שטופל שנים עם כל מיני כדורים לא בריאים עד שאיזה עמית אלטרנטיבי מנע ממנו מגע עם תפוחי אדמה… ובינגו, לא היה יותר לילד כל התקף כיפיון. ברור שה"תרופות" עפו אל הסל הביתי ואחר כך לאשפה הציבורית.
נכון. זה סיפור בודד שעלה כעת בראשי אבל עם היד על הלב, מָשהו פיזי-כימיקלי- חרדתי מוכרח לגרום לאותה האפילפסיה של ילד קטן. אין יש מאין. רק אלוהים יכול יש מאין. אבל הוא האחרון שירצה להרוס לילד איכות חיים עם איזה התקפים מחורבנים.

אני יכול להעיד כי אלפי מטופלים שלי רוו נחת רק מסילוק מוצרי חלב מהמקרר שלהם. הפסקתי. לא הוספתי.
הרמב"ם עצמו כתב שתחילת הטיפול חייב להיות שינוי תזונתי בטרם ניגשים לבית מרקחת (רוח דבריו במילים של המאה הנוכחית).

לעדיאל, שכתב את המכתב, הייתה מחלה המוגדרת כתסמונת גילאן ברה, שהיא פגיעה נוירולוגית. היא מופיע בעקבות זיהום. דלקת. איך דלקת יוצרת פגיעה בעצבים, אנא אערף. האמת היא שגם לא מעניין אותי. ולמה אשתו וילדיו והוריו לא והוא כן חלה?
אני, כמו שזכור לכם, מאמין באלוהים ויותר מאמונה בו, אני מאמין במעשי ידיו. סוף מעשה במחשבה תחילה. לכן היה לי ברור שלבחור שכתב ואפשר לי להכניס את מכתבו ל"מכתבים אישיים" מסתובב משהו בגוף שמחולל את ההפרעה הבריאותית ולא חשוב מה קוראים אותה. לכן עשיתי לו ניקיון קטן מתוך אמונה כי הגוף שלו אדיר בהחלמה עצמית, אם יתנו לו קצת שקט ומרחק סביר מרופא קונבנציונלי המאמין בכימיקלים, תוך השלמה של כמה מינרלים וויטמינים, שידוע שבתנאי תזונה ומקלחת במאה 21, הם חסרים אצל היהודי הממוצע. גם.

וזהו.

תמיד יקום מי שיקום, ואשמח אם הוא יקום (כי אז יתפנה מקום ישיבה) ויאמר כי התסמונת יכולה לחלוף מעצמה. יפי. וכי יתכן שזה נס וניסים הרי קורים. אז למה הקונבנציונלים ישר דוחפים אימונוגלובולינים ןעושים ניקוי דם ונותנים כל מיני כימיקלים, אם יש אפשרות שהתסמונת תחלוף מעצמה, ונחוצה קצת סבלנות? כל מאמין באלוהים יודע כי לגוף, אם לא מפריעים לו, יש יכולות החלמה נפלאות. אפילו תאים שמרגישים לא מתאימים לגוף, כלומר עלולים להפריע לתפקוד תקין של הגוף, עושים לבד חארקירי, מה נקרא התאבדות עצמית. Apoptosis.

ועכשיו למכתבו של עדיאל (רציתי למחוק את המחמאות כי אני יליד פולין אך החלטתי שלא):

דר` אבני היקר,
רבי יהודה אומר(מסכת קידושין) "טוב שברופאים- לגיהינום" אך מקומך ללא כל ספק בגן עדן!

ב9/5/13 ימלאו להן שלוש שנים מאז הופיעה אצלי מחלה מוזרה, לא מוכרת ודי נדירה- תסמונת גיליאן ברה שמה
(GBS). מחלה לא נעימה שלקחה מגופי את התחושה.
בשבת בבוקר בקצות האצבעות התחילו נימלולים ובראשון בערב אני בבית חולים ועל ארבעת הגפיים כבר השתלטו הנמלים.
רבות מחשבות בלב איש ואת שמך לראשי ללא ספק הכניס האלוקים. את השם אמנם שמעתי אך את ספריך לא קראתי.
אזרתי אומץ וצלצלתי ובשיחה אתך אומץ נוסף קיבלתי, לשמוע בעצתך הלא פחות אמיצה-
לסרב לטיפול, לחתום על שחרור ולברוח מבית החולים כל עוד נפשי בי, אם אפשר בריצה.
כאן ברשותך אפסיק עם החריזה אף על פי שיודע אני שזו עליך חביבה…

מאז הבריחה, שלא הייתה קלה, שלוותה באיומים קשים והפחדה (אולי מדי פעם יברח לי חרוז עמך הסליחה), התחלתי להכיר רופא שכמותו בעמנו כבר מזמן לא ניראה(קצת יותר מ800 שנה…)
ליווית אותי בטלפון פעמיים שלוש ביום בהקשבה אמתית, תמכת, עודדת ובעיקר נתת לי ביטחון לעשות את הפעולה הפשוטה ביותר וללכת לישון. משימה לא פשוטה כשהמומחים בבית החולים הזהירו מהפסקת נשימה.

ההוראות שלך היו פשוטות, אכילה- רק ירקות, לא מלח לא סוכר (גם לא של פירות). במשך היום- ליטר מים עם לימון, אווירה רגועה, סרטי קומדיה ולחייך המון. אמרת שתפילה בטח תעזור ואני עשיתי כמה הסכמים עם ההוא למעלה שאחראי על המזור.
הגעתי אליך ביום שישי בסוף אותו השבוע, בקושי הולך מדדה כפצוע. קיבלת אותי במאור פנים הקשבת לי שלוש שעות וניהלת רישומים. המלצת לי לצלצל לדוד מאמריקה שישלח קצת תוספים וציידת אותי בבקבוק ויטמין D חזק, שיהיה עד שיגיע דואר השליחים.
יצאתי מעודד ועם הרבה מצב רוח, בהמלצתך ישר לחוף קיסריה ליהנות ולנוח.
בכל בוקר גיליתי עם היקיצה שהנמלים כבשו להן עוד מעוז בגופי, שהרגיש קצת כמו גופה. כך היה גם באותה השבת לאחר הפגישה.
חדור אמונה וחיזוק טלפוני יום יומי, המשכתי למלא אחר ההוראות בהקפדה של גרמני. בבוקר יום ראשון, שבוע בדיוק אחרי, נידמה היה לי שהנמלים עושות הפסקה- לא הצלחתי למצוא בגופי נקודה חדשה רדומה. חשבתי לעצמי שאולי עצרו רק מעט לנוח אך בבוקר יום שני לאחר לילה לבן של תיקון ליל שבועות היה לי נידמה שהנמלים עצמן רדומות. זה היום השני בו לא ניכבש מעוז חדש ולליבי חלחלה אופטימיות חדשה- יתכן שהצלחנו לבלום את המתקפה?
חלפו כמה ימים והאופטימיות הפכה להבנה- הנמלים כעת החלו בנסיגה!

לאחר חודש בבדיקה חשמלית לא נמצאה כל פגיעה עצבית!

הטכנאי טען "זה לא הגיוני בטח הייתה טעות בהבחנה" אך אני ידעתי- הוא פשוט קטן אמונה!

הנוירולוגית שנתנה לי ארבעת חודשי מחלה, "רק בתור התחלה", אותה אחת שכשעזבתי את בית החולים כינתה אותי משוגע חסר תקנה, התעקשה שיש לי יותר מזל משכל ושזה כלל לא קשור לתזונה ואני לעצמי חשבתי, שבמרפאות הכללית יש כנראה מחלה מדבקת- אטימות ההקשבה.

כעת כנראה באמת אפסיק עם החריזה כי הגיע העת לומר תודה. תודה מהלב והבטן בלי הרבה מחשבה.
תודה לך דר` אריה אבני היקר על הטיפול המסור, על הקשבה עד אין קץ, על האמונה והעידוד ותודה גדולה על החיוך שנסוך על פניך שמצליח להיראות גם כשפניך עוטות הבעת רצינות.
תודה על הליווי והמענה בסבלנות עד אין קץ, גם היום שלוש שנים אחרי הטיפול כשאני מצלצל לשאול על התאומות שהצטננו.
אתה אדם צנוע ומלא ענווה, הגאווה לא שוכנת במעונך ואתה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. תתברך מהיושב"ם שייתן לך אריכות ימים בבריאות מלאה ושיהיה לך את הכוח להיאבק עבור העם היושב בציון שאתה כה אוהב על הדברים החשובים באמת.
עמוס הנביא שואל- "הישאג אריה ביער וטרף אין לו"(?) ואני אומר- אם אריה שהוא גם דר` שואג בטח יש לו סיבה. את מוצרי החלב הפסקנו מזמן והאמת שאנחנו די טבעונים (מידי פעם באיזה חג מתגנב לו איזה דג…). הבריאות טובה ואנחנו שמחים, שמחים שהכרנו רופא/חבר כמותך.
עמוס הנביא שכנראה אהב את האריה סיים את נבואתו ואמר- " אריה שאג- מי לא יירא(?!) ה` אלוקים דיבר- מי לא ינבא(?!)" אני מאחל לך ולעם ישראל היקר ששאגותיך ישמעו למרחוק ויזעזעו את אמות הספים של כמה משרדי ממשלה מאובקים.
שלא יתקבל הרושם שאני איזה חכם גדול שנבואות התנ"ך חקוקות בזיכרוני- הן לא, לפחות לא כמו שהייתי רוצה, נבואת עמוס היא במקרה הפטרת בר המצווה שלי אבל בכל מקרה כל האריות שהכרתי בתנ"ך סימלו תמיד ברכה והצלחה. יהי רצון שתראה רק ברכה והצלחה בכל מעשיך.
ושוב תודה על הכל!
עדיאל קדוש (רבתי…)

נ.ב. 1- אולי יעניין אותך לדעת על המחקר הקטן שאני עושה בנוגע לאקנה (או חצ`קונים בשפה העממית), מתברר שבכל הנחקרים (ויש לי הרבה פשוט כי אני מורה) ששמעו בקולי והפסיקו לצרוך מוצרי חלב (עד שההורים גילו וקלקלו…) חל שיפור משמעותי ובולט ובחלק מהמקרים היעלמות מוחלטת. מניסיון אישי אני יודע שהטיפול הנפוץ ביותר הוא אנטיביוטיקה בכדורים שניתנת כמו סוכריות לכל דורש שאני באופן אישי צרכתי לפעמים במשך חודשים(עם הפסקות פה ושם).
היה ילד אמיץ אחד, בן העדה האתיופית שהביא לי אישור להשתחרר שעה לפני סוף היום בכדי ללכת לרופא עור, אני ניבאתי לו מה תהיה "התרופה" שיקבל והתחננתי בפניו (בליווי של כמה הסברים על נזקי האנטיביוטיקה והחלב) שלא יתחיל לקחת אותה לפני שיעשה ניסיון של שלושה שבועות ללא חלב ומוצריו. הוא הסכים! וראה זה פלא, החצ`קונים נעלמו, ולא בגלל האנטיביוטיקה. השמחה הייתה קצרה כי ההורים גילו והרופאה זלזלה, החלב וחזר ואתו חזרה הבעיה.
אני סובר שהתגובה הדלקתית שחלבון מהחי יוצר בגוף יוצאת בצורת מוגלה על הפנים ואם החלב לא נכנס (ואולי גם הבשר, הדגים והביצים) המוגלה לא יוצאת. אני עצמי עד גיל שלושים הייתי לא פעם מקבל תזכורות לגיל הנעורים, לפעמים בגב, לפעמים על הפנים ומאז הטבעונות אני נקי לחלוטין, מידי פעם כשאני גונב בחגים (לא. לא חלב) אבל קצת בשר ודגים האיתות על העור לא מאחר להגיע תוך כמה ימים.

נ.ב. 2- אני מרשה לך לפרסם את המכתב במלואו או בחלקו ולעשות בו כל שימוש שתראה לנכון שמסייע לך במלאכת הקודש.
—
עדיאל קדוש