תפריט
"המלאך שלי", כך היא קראה לו, או לפעמים, כשהעבודה הייתה ממש חונקת, ולא היה לו ממש זמן לנשום, היא לחשה באוזנו: "מלאכי".
היא הייתה בת הזוג הנצחית שלו. "זוג משמים", כך קראו להם בסביבתם הקרובה.
היא עצמה, מכיוון ששנים רבות חלפו מאז, לא בדיוק זכרה כיצד הם נפגשו.
או אולי משהו הפגיש אותם? מעשה ידי אלוהים?
אבל בעצם, והיא ניסתה לסלק מחשבה טורדנית זו, שמדי פעם צצה במוחה, השד יודע איך זה קרה, אותו המפגש הנפלא, אותו המפץ האישי הגדול, ומאז הם ביחד.
לא, הוא מעולם לא הפחיד אותה. היו לו נימוסי חצר, נימוסים מחצרו של לואי ה- 14, עם כל גינוני הטכס, המעוררים בלב כל אישה, בין הנצחית ובין בת חלוף, משהו רומנטי, כזה ששובה לב. הרבה מפחדים ממנו בעולמות אחרים, אמרו לה ידידותיה בחוג היומי. וזה באמת חבל, היא חשבה לעצמה, זה באמת פחד לא מוצדק.
עיקר דאגתה, כשותפתו לגורל, הייתה לדאוג להופעתו החיצונית. האדם ייראה לעיניים, נכתב באחד המקומות, ואין ספק, שאת הרושם הראשון אין עושים פעמיים. והיה חשוב לה, שהוא יראה מסודר ואותה הגלימה, שהיא סמלו המסחרי בכל ספרות הילדים המערבית, תהיה מונחת על כתפיו הרחבות, שעליהן זלגו לא מעט דמעות, בצורה ההולמת את משרתו.
נכון, גם כלי עבודתו היה חלק מהופעתו, והברק שלהם היה חשוב לאותו הרושם הראשוני, שהיה לעיתים הרושם הקובע והסופי.
הסביבה בה אוחסן הכלי לא הייתה הסביבה האידיאלית. אחוזי הלחות הגבוהים באותם המקומות יכלו אפילו לנירוסטה הכי משובחת, וכל התלונות שהיא הפנתה לבכירים, ושהגיעו עד לחלונות הגבוהים ביותר, נענו תמיד בתשובה לקונית: "את התנאים הפיזיקליים באזור בו אתם ממוקמים אפילו אלוהים לא יוכל לשנות. חוק הוא חוק. פיסיקה היא פיסיקה. בדורות הקרובים אפילו הוא לא יהיה פנוי לשנות את החוקים שנקבעו פעם. יש עניינים דחופים יותר. נסו להשתמש בשמני סיכה ובהשחזה מדי פעם.
האמת היא שהיא מעולם לא ממש התלוננה, אלא שלאחרונה המצב החל להיות מעט בלתי נסבל. הוא היה עסוק עד מעל הראש. לפעמים היה יוצא בטרם זרחה השמש, ויש שלא היה חוזר להתרעננות, או להחלפת מלות ומעשי חיבה, במשך ימים ושבועות. לא, היא מעולם לא חשדה במעשיות מן הצד. אצלם לא היו מעשיות מן הצד. השקיפות הייתה מוחלטת. היא יכלה בכל רגע נתון לראות בדיוק היכן הוא תקוע ואפילו לראות את שבריר השנייה של הניתוק. פתילים, כך קראו לזה יושבי מטה. פתילים. איזו מלה מצחיקה, חשבה בינה לבין עצמה.
פעם, וזה היה מזמן, העולם היה יותר קטן מבחינת תעסוקה. האמת היא שהעולם לא השתנה בגודלו, אלא משהו השתנה באופי התנהלותו, מבחינת המשרה של ה"מלאך שלה".
פעם הדברים היו יותר פשוטים. לא היו לבטים. הסיום היה סיום, דבר שלמעשה לא הצריך את ההחלטה האמיצה, שלעיתים הייתה מלווה בהתלבטות מסוימת. לנתק או לא לנתק.
אבן רוצצה. איבחת חרב ביתרה. סוף סופי מוחלט.
"מלאכי" היה ללא ספק ללא חת. כך הוא נראה לכולם. אבל היא, זו שלוותה אותו כל כך הרבה זמן, ידעה שגם ליהלום קשיח וגם לפלדת אל חלד יש את הנקודות הרכות,
נקודות כן- חזור.
אין עוצמה שאין לה את מפלט חולשה, אחרת היא תמעך, אותה העוצמה.
הוא חשש משני דברים, מעין פחד היולי משתק, שגרם לו לשוב אליה, כשפניו נפולות. פנים שאמרו הכול. שהמשימה לא צלחה, דוגמת חוב שלא נגבה על ידי המוציא לפועל.
הוא שנא שחוק, הוא הצחוק. קול שמחה היה באוזניו כצרימה הכי נוראית, הכי איומה, הכי משתקת, שגרמה לו להשליך את כלי עבודתו ולנוס מזירת האירוע. הצחוק גרם לו לכאב פיזי, ממשי, עד כדי איום של שיתוק. שמחה הייתה בבחינת איום לבצוע משימתו. הפרעה בלתי נסבלת, שמנעה ממנו לבצע את אותה התנועה המהירה, החדה, המדויקת, שאיפשרה את הניתוק, הלכידה והכליאה, שהיו חייבים להתבצע באותו שבריר. פעולה משולשת עוקבת, שבניגוד לחוקי הפיזיקה, התרחשה בו זמנית, ולכן חייבה שקט נפשי אין סופי, שקט שהשחוק, או הצחוק, יכלו לנתץ, לשבור, למנוע.
והוא שנא גם את המחשבה, את הלימוד, "והגית בו יומם ולילה". כל אלו הפעילו את גלגלי המוח, שיצרו מחסום אנרגטי בינו לבינם, והיה כחומה בצורה, ללא כל סדק לחדור בעדו.
בימים הטובים, ימים עברו, והיו ימים שכאלו, המלאכה נעשתה על ידי בעל מקצוע אחרים, שהיו מצוידים ברשתות לכידה. נכון. גם זה דרש מיומנות, והיה צריך לרדוף כדי להחזיר את האש החמקמקה, שעזבה את המאכסן הזמני, אל המחסן המרכזי. אבל לא היו אז הלבטים ולא הקושי של בחירת הרגע המתאים ולא נדרש הדיוק שבתנועה ובייחוד לא הפרעה, זו שהייתה עלולה להפוך את חייו שלו לגיהנום.
כמה טוב שהמאכסנים לא ידעו את החולשה שלו. הפחד מפניו היה כה משתק, שגם אם ידעו המועמדים את תוואי ההצלה, את עוקף הגְזַר, לא בטוח שהיה מי שהיה נבון דיו כדי להכין קבלת פנים שכזו, קבלת פנים המונעת הוצאה לפועל.
היו המון סיבות שגרמו לעליה תלולה בערמות רשימות ההוצאה לפועל שהצטברו על שולחנו, הוצאות לביצוע דחוף וכאלו שסבלו דחיות קצרות, של דקות או ימים או יותר.הן באו כדרישה מהמחסן המרכזי, שהיה בביקורת מתמדת שחייבה להראות בכל רגע נתון, בשקיפות מוחלטת, את המלאי הקיים, את אלו שאמורים להישלח בכל רגע ואת אלו שהיו חייבים להיאסף בכל שבריר שנייה. הבוס שנא לבטים. או שם או ששם, אבל לא בין הסעיפים. ריבוי סעיפים הוא הבסיס לאנדרלמוסיה, ואף פתח לשחיתויות ארגוניות ולכיסויי תחת . סדרי בראשית חייבים להישמר. אחרת זה יהיה הסוף.
האמת היא שה"מלאך שלי" היה אסיר תודה לאל. בסך הכול ריבוי עבודה מונע את מחשבות הבטלן, וכי אבטלה סמויה היא אסון לסדר קיים.
אין ספק שריבוי מוצרי חלב פרה לא היה רע מבחינתו. המעדנים והגבינות ומרעיהם בעולם המערבי שיפרו את מצב ערמות הרשימות. צרף לכך את חסר אומגה שלוש הכרוני, חסרים או עודפים של מינרלים, ריבוי פחמימות מעובדות, הסיגריות, הסמים, הרס הכבוד הבין אישי, ריבוי המחשבות והמעשים הכחולים, שגרמו אפילו לשמים להיות אפורים לעומתם, והרי אתה מגיע לחגיגה של עבודת ניתוק.
הם הצליחו להתגבר על מחלות מצחיקות, שגרמו, כך הם טענו, יצורים זעירים. קוטלים הם קראו לתכשירים. קוטלי חיידקים. קוטלי נגיפים, קוטלי פטריות.
במקום לשמור על ניקיון סביר, כמו שהיהודים עשו עם המיקווה שלהם, ונטילת ידיים,
ובמקום לנצל את מה שדחף להם היושב"ם (יושב במרומים) ממש מתחת אפם, דוגמת
השום, הכורכום, הסרפד, ציפורני חתול, פלפל חריף, שמחירם כקליפת השום, הם העדיפו את הקוטלים למיניהם, ארוזים בקופסאות, ובמחיר מפולפל.
ואז, הם הרסו את עצמם, את היכולות החיסוניות, ובראו, ללא כל בקשת רשות, בצינורות המקובלים, מחלות שמעולם לא נמצאו ברשומות של מעלה, וחייבו את הספרניות של הארכיב לפתוח קלסר להפרעות בריאות המחייבות ניתוק בסוף הדרך.
וכך, בעוד שבימים עברו הסיום היה מוגדר, בין באיבחה או בין בזיהום קטלני, או סיום של נשיקה, הרי היום הסוף היה תהליך ממושך, הבהוב בלתי נגמר של שלהבת שאינה כבר אש.
וכאן נדרש שיקול דעת מירבי, וזה היה תפקידו של "המלאך שלי".
כאן נדרשה מיומנותו, שנרכשה במאות שנות ניסיון, ומליארדי ניתוקים מושלמ
אתר הבריאות של ד"ר אבני – הרפואה הנכונה
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בטופס שלפניכם או לכתוב לי בוואטסאפ 053-758-7035.
לעזרה ברכישת הספרים ניתן לפנות בטלפון: 052-340-6809.
אנחנו נשתדל לחזור אליכם בהקדם.
שלכם, ד"ר אריה אבני.
