ד"ר אריה אבני

הפחד הוא מקדם מכירות הכי טוב. רוצים התקף לב? אירוע מוחי? שיתוק? כסא גלגלים? רוצים למות בטרם עת? השאלות שנשאלו

לחיי הזיקפה שבדרך… בינינו, מה יש לנו עוד בחיים? מה הכי כואב לנו לאבד? מצאתי מאמר נחמד על נושא כאוב.

זו באמת בעיה. חי לו איש פשוט ומאושר, שיש לו עסקים משלו, ולא דוחף את אפו לעניינים לא לו. ענייני

מה שכתוב בהמשך מעצבן קצת ,בייחוד בגלל שכל כך מעטים מכירים את הנושא לעומק ומתפתים להאמין לרופאים, כולל המומחים שביניהם.

ב"חדשות הבריאות" כתבתי מספר פעמים על ויטמין D. גם אצל תרנגולות שבלולי (בלול שלי). הסיכום שהגיע אלי הבקר, באוגוסט 2011,

פעם, מזמן, אולי לפני 800 שנה רשם הרמב"ם נייר עמדה בנושא "שבועת הרופא" יעני הרופא נשבע שהוא יהיה בסדר גמור.

בגדול, אני נגד עישון. אם אלוהים נתן לי איזה 20% חמצן, טיפה דו תחמצת הפחמן וים של חנקן, למה לי

אני זוכר את היום ההוא בו הייתי כירורג תורן  במיון, בסורוקה. לא היה אפילו פנימאי אחד במקום, באותה השעה. כולם

לפעמים בא לי לבכות על רופאים. לא אלו העוסקים ברפואה פולשנית או רופאי טיפול נמרץ או הפתולוגים. אלו הם רופאים

אז ככה. החיים הם באמת בזבל כאשר אין לך אויב או צר המיצר צעדיך או מישהו רע באופק או קרוב

אפילו אני, שאני עדיין מחשיב עצמי כבחור די יציב, לפעמים חש בלבול. יש כאלו כותבים שויטמין E חשוב וחיוני ונוגד

נסה לומר לרופא שלך או למומחה למחלות פנימיות או אפילו למומחה ללחץ דם שהוא טועה ביחסו העויין למלח- הוא יצחק

מלבד הרווקה, שלא רצתה או לא הצליחה להכנס להיריון, אין כמעט אשה שלא תבין מהי עוצמת האסון של אמא כאשר

אוי. סתם אנחה שנפלטה לי כשקראתי את המאמר שארשום אותו בהמשך. אבל יש הצדקה לאנחה שלי, לפחות בעיני, כי אני

הכתבה בטלויזיה הייתה מהממת. היא הסתכלה עלי ואני עליה. היה מעט מן הכעס בעיניה. למה לא אמרת לי- היא שאלה.

הסיפור של שומן רווי הוא קצת כמו הסיפור של היהודי. רק שכל כולו נמשך אולי שישים שנה. והסיפור שלנו אולי