הגיגים

מצאתי משהו שכתבתי לפני הרבה שנים. אולי ארבע וחצי שנים. קצת ארוך. פעם היה לי יותר זמן, וגם הייתי יותר

כולה גננת. מה היא כבר יודעת. מה היא בכלל מבינה. הרי היא לא תוכל לעמוד מול תבונתם של אלפי רופאי

הרגל מעכה את הדוושה. דהרנו לירושלים. יעל גרמן חכתה לנו, ללא ספק. ידעתי שהסעיף עלה לה. כך הבנתי מהתכתובת האינטרנטית.

אני, בניגוד לנשיא דונלד טרמפ, לא מאשים את העיתונות בכל. ראשית, לא מעבירים לעיתונאים כל מידע, הגם שהוא עשוי לעניין

כנראה אלוהים שומר עלי. לפחות עד היום, והיום הוא יום שבת. כי בשביל בחור עסוק, ורציני כמוהו, שמחזיק את כל

שמחתי מאד לקבל את השאלה, שנשלחה אלי לפני אולי עשרים דקות. לקח לי עוד קצת לקרוא אותה פעמיים. ולהחליט לרשום

הם מתו כמו בימי הביניים. סתם. מזיהום. יכלו לחיות 100%. המושתלים כל מה שהייתי נותן להם זה ויטמין C. לוריד.

את המכתב הבא העבירה לי בחורה שאקרא לה פ., כי היא בקשה לא לפרסם את שמה הפרטי המלא. היא יודעת

אני לא אוהב ללכת לבתי קברות. אולי כי יש שם הרבה קברים והמון שלדים בלתי נראים, שאולי יהיו שימושיים כשיבוא

האמת היא שאיני יודע במי היא בחרה. ברגע שאת מגיעה לצומת שכזו, הלחץ הוא אדיר. מצד אחד את עם המידע

איך זה שלאנס ארמסטרונג כותב בספרו כי הסרטן הוא מתנה הכי גדולה בחייו, ששינתה את דרכו, ואילו עו"ד קרן נהרי

דבר אחד נהיה בטוח. לא אשאל יותר את נועלה, הבת שלי, מה שלומה של אתי. האחרונה הלכה לעולמה אתמול. שבע

אני מודה לכל המגיבות ומוסיפות דעת בנושא לידות בית. באמת שאין למשרד הבריאות מה לפחד מהן, מהלידות. בסך הכול, סיפר

היום, אחרי החתירה, בישיבה נינוחה תוך שתיית נוזלים מכל הסוגים, כפי שמציע הבר של רם, אמרה לי אביגיל, שהיא קראה

הוא קרא לי שרלטן. האמת היא שלא שמעתי זאת במו אוזני. שמעתי את זה מפיו של משהו אחר, קרוב משפחתה

זהו. חזרתי. נסעתי למערב ארה"ב כדי ללמוד דרך נוספת לטיפול בחולי סרטן. אני מניח שייקח לי חודש לעכל ולהטמיע את